הפוסט הזה הוא על מנגנוני הישרדות, ובמיוחד על מנגנוני הישרדות שעובדים הרבה יותר מדי שעות נוספות וההשלכות של זה
ולפני כן יש בקשה לתשומת לב, לבדוק אם מתאים לי להקשיב עכשיו? כי ככל שאנחנו מכירים ומבינים את הפעולה של מנגנוני הישרדות, ובמיוחד מה זה אומר פעולת יתר של מנגנוני הישרדות, גם מניסיון שלי וגם בקליניקה – אני רואה שהמחשבות והשאלות שעולות כאן הן גם קדימה ואחורה בזמן. כלומר – כשאנחנו מבינים איך נראים ומתנהגים ומשפיעים מנגנוני הגנה כרוניים, שפועלים בלי הפסקה – זה לא רק שאני רואה איך זה פועל אצלי, מה זה גרם ויצר בחיים שלי, שזה כשלעצמו לא מעט. אפילו הרבה לקלוט, להכיל, לקבל. בדרך כלל, די מהר גם עולות מחשבות ושאלות על האנשים שהיו סביבנו, אולי על האנשים שפגעו בנו.
זה סוג של זום אאוט, ועולות השאלות – איזה מנגנונים הם אולי היו צריכים להפעיל יותר מדי כדי שיהפכו למי שהם? כמובן כמובן שאין שום הצדקה לפגיעה מכל סוג שהוא, לגמרי. אבל השאלות והמחשבות האלה עולות. ולא תמיד פשוט וקל להתעסק איתן. ולמי מאיתנו שהם הורים, אני חושבת שגם קשה להמנע מהשאלות ומהמחשבות מה אנחנו מעבירים הלאה? מה אנחנו יוצרים הלאה, עם הדפוסים והמנגנונים שפעילים בנו? האם מצליחים לעצור באיזשהו מובן את השרשרת של הפגיעות? את השרשרת הבינדורית של הפגעות ופגיעה?
הפוסט הזה הוא על ארבעת מנגנוני ההישרדות – Fight Flight Freeze Fawn – לתקוף, לברוח, לקפוא ולרצות. מה אלה המנגנונים האלה? מה קורה כשהם מופעלים ומה קורה שהם מופעלים הרבה הרבה הרבה יותר מדי? כשהם הופכים ממש לחלק מאיתנו – כשכבר קשה לדעת מה זה אנחנו ומה זה המנגנון?
שלושת המנגנונים הראשונים הם מאוד מוכרים שלושת ה-F – Fight Flight Freeze .
על המנגנון הרביעי, מנגנון חדש יחסית [חדש בזיהוי, לא בקיום שלו] – מנגנון ה-fawn, ריצוי, התרפסות, נחמדות יתר – למדתי בספר הנהדר של פיט ווקר, שמוזכר כאן באתר ובפודקאסט שלי. הספר מביא באמת ראיה קצת שונה, מלאה ומקיפה וחומלת ונותנת תקווה של טראומה מורכבת.
הספר הוא – Complex PTSD: From Surviving to Thriving: A GUIDE AND MAP FOR RECOVERING FROM CHILDHOOD TRAUMA – פוסט טראומה מורכבת: מהישרדות לשגשוג: מדריך ומפה להחלמה מטראומת ילדות
אבל רגע לפני שנכנס אל כל אחד מהמנגנונים – כמה מילים על מנגנוני הגנה. מנגנוני השרדות.
כשמם כן הם – מנגנונים שעוזרים ומאפשרים לנו לשרוד. יש בהם הכרח מול סכנות. כשהאדם הקדמון היה פוגש נמר בסוואנה – הוא ללא ספק היה נזקק למנגנונים האלה.
אני זוכרת פעם שהייתי עם הכלבה שלי בחוף הים, כלבה קטנה. והגיע כלב גדול לרחרח אותה והיא פשוט נראתה מעולפת, מתה. מנגנון פריז עד הסוף. היא לידנו, שמרנו עליה, ובכל זאת המננון הזה השתלט על העניינים – וזה היה מרתק לראות את המנגנון בפעולה. ואז – כשהכלב הגדול התרחק – הכלבה שלי קמה. ובטח גם התנערה – למרות שאני לא זוכרת בבירור. אבל זה מנגנון מצויין שיש לכלבים, לא רק – להתנער, ולשחרר את הסטרס, את האירוע הטראומטי מהגוף. חבל שלנו אין משהו כזה באוטומט. ואז אחרי הניעור – שמסמן את סיום האירוע – הגוף, המערכת – חוזרים לאיזון, לתפקוד רגיל.
הבעיה מתחילה כשהמנגנונים האלה פועלים יותר ממה שצריך. כשהאמיגדלה, חלק מהמח הלימבי שלנו, מזהה סכנה גם בדברים שהם לא באמת מסוכנים. ולמען האמת בימינו לא צריך אפילו פגיעות מהילדות כדי שהמנגנונים האלה יופעלו שוב ושוב. זה יכול להיות מספר הטלפון של הבנק, או הבוס שמופיע על המסך של הטלפון כדי לעורר בנו סטרס, זה יכול להיות עימות עם אחד מבני המשפחה, זה יכול להיות עומס בעבודה, עומס בבית, פקקים, איחורים – בקיצור – לא חסר מה שיגרום לנו לדריכות והפעלה של איזשהו מנגנון הישרדות.
ובמיוחד – אם גם בגיל צעיר היינו צריכים להכנס למוד הישרדות, להפעיל מנגנוני הישרדות הרבה פעמים – גם במצבים של סכנה אמיתית וגם במצבים של אפשרות לסכנה. ולא תמיד אפשר לדעת באמת מתי מסוכן ומתי לא, ואז המנגנונים האלה מופעלים בלי הפסקה. מישהו, האמגידלה, לחצה על הכפתור ואז לפעמים שנים לא לחצו עליו שוב. כדי לכבות את המנגנונים האלה.
אז שוב – אין בעיה במנגנונים עצמם- הם הכרחיים כדי שנשרוד כל מיני איומים וסכנות. הבעיה כאשר הם פועלים כל הזמן, או רוב הזמן.
יש לזה כמה וכמה השלכות –
להיות במצב כרוני במוד השרדות זה אומר שחלק גדול מהזמן המשאבים שלנו והכוחות מופנים ל… השרדות! ואז אין משאבים למערכות אחרות – למערכת העיכול, למערכת החיסון, לחשיבה יצירתית. כשזה נמשך לאורך זמן – ברור שזה לא מומלץ. המערכות האלה נחלשות. לכן, למשל, קשה לנו למצוא פתרונות או לבחור מתוך סטרס. אין לנו משאבים למותרות כאלה – צריך לשרוד!
והשלכה נוספת – הפעילות האינסופית של המנגנון או המנגנונים הופכת אותם לדפוס מרכזי – עד שכבר נראה שזה חלק מהאופי או מהאישיות.
פיט ווקר כותב בספר שלו על הטראומטולוג ג'ון ברייר, שהתלוצץ – שאם אי פעם יינתן ל-Cptsd המקום הראוי לו ב-DSM [התנ"ך האמריקני של הפרעות נפשיות], הספר העבה הזה יתכווץ לעובי של חוברת דקה. או במילים אחרות, התפקיד של טראומות בילדות ברוב ההפרעות הנפשיות הוא עצום.
זה לא אומר שמי שאובחן בצורה שגויה לא סובל באמת מהסימפטומים ששייכים לאבחנה, אבל נקודת המפתח היא שכל התוויות והאבחונים האלה הם בדיוק זה – תיאורים של הסימפטומים, תיאורים לא שלמים ולפעמים גם משפילים של מה שמי ששרד טראומה מורכבת סובל או סובלת ממנו.
אז מה קורה עם כל אחד מהמנגנונים האלה – כשהם בפעילות יתר? כשהם הופכים לכרוניים?
מי שחווה "הורות טובה דיה" בילדות בדרך כלל מגיע לבגרות עם רפרטואר תגובות בריא וגמיש, שמתאים את עצמו לסכנות או לאיומים – בין אם זה מייל מהבוס, טלפון מהבנק, שכן שמפריע, מישהו שנדחף לי בתור וכו. יש גישה נוחה ומיידית לכל ארבעת ה-F. מנגנון FIGHT מבטיח לשמור על גבולות ברורים, אסרטיביות בריאה והגנה עצמית כשצריך. מנגנון FLIGHT מאפשר להתנתק וליסוג אם העימות מסוכן מדי. מנגנון FREEZE פועל בצורה יעילה כשאין טעם להאבק או ליסוג ומנגנון הריצוי, FAWN, מופעל כאשר יש אפשרות לדיאלוג, להתפשרות. להקשבה.
לעומת זאת, מי שחוו טראומות חוזרות בילדות, בדרך כלל משתמשים שימוש יתר רק באחד או שניים מהמנגנונים. במצב כזה גם יש פעילות יתר של המנגנונים הפעילים וגם הגישה למנגנונים האחרים הולכת ונחסמת, עד שהם כמעט ולא זמינים לשימוש. מה שקובע מה המנגנון או המנגנונים הפעילים זה אוסף גדול של גורמים והשפעות: הדפוס של ההתעללות או ההזנחה בילדות, המיקום בסדר האחים והאחיות ונטיות מולדות.
מנגנון fight – להלחם
טיפוסים של מנגנון פייט מונעים באופן לא מודע על ידי האמונה שכוח ושליטה יכולים ליצור עבורם ביטחון, אהבה בטוחה ולשכך את כאב הנטישה או ההזנחה. וגם חוסר בהצבת גבולות ברורים – זה סוג של הזנחה. הם לומדים להגיב לרגשות הכואבים שלהם בכעס, ואחר כך בבוז, זעם וגועל, כדי להפחיד ולבייש אחרים. להיות החזקים בסיטואציה. הם יכולים להשתמש באחרים כקהל למונולוגים ולהפגנות הכח שלהם, ואפילו להתייחס לטיפוסי הריצוי או הקפאון ככמשרתים, אפילו עבדים.
אם התיאור הזה מזכיר לכם משהו – זה נכון. טיפוסי fight, מי שלמד לשרוד ולקבל אהבה ובטחון [לרוב זו אשלייה כמובן] דרך כוח ושליטה, השפלה ובוז – במצב קיצון עלולים להפוך לנרקסיסטים, למי שחסרים את היכולת והאפשרות לראות את האחר, עד כדי, בקיצוניות לפושעים [או רודנים] חסרי חמלה ואכזרים.
ואפשרות לשינוי – אצל מי שהמנגנון הזה לא השתלט לגמרי על הכל – יכול ליצור שינוי דרך למידה על המנגנון, על המחיר שמשלמים על שליטה באחרים דרך הפחדה. כי הרי מתוך הפחד אי אפשר לבטא את האכפתיות והאהבה אליהם – שלזה הם כל כך נואשים. ללמוד לתת מקום לרגשות של הכאב, של הנטישה, של הפגיעה ואיך לבטא את זה לא דרך פגיעה ושליטה באחרים.
מנגנון flight
טיפוסי flight בורחים בלי הפסקה מהכאב של הנטישה, של הפגיעה והם אלה שעסוקים תמיד. ואם הם לא בעשייה, הם בתכנון של מה לעשות. זה כאילו כפתור ההתנעה שלהם תקוע במצב דלוק תמידי. הם עסוקים בניסיון להישאר כל הזמן צעד אחד לפני הכאב שלהם, כי זה בלתי נסבל להרגיש את הכאב הזה. הם עלולים להתמכר לאדרנלין שמייצר כל העיסוק הבלתי פוסק הזה – והדרישה לאספקת אדרנלין יכולה להביא למעשים מסוכנים ופזיזים.
וגם כאן – אם כל זה נשמע מוכר – אתם לא טועים. מצב של פעילות מלאה ותמידית של מנגנון פלייט – זה יכול להיות, להראות כמו הפרעת קשב וריכוז, זה יכול להראות כמו התמכרות לעבודה או ללהיות עסוקים,
לצורך להיות מושלמים – בלימודים, בעבודה – בכל מקום. יש את האמונה הלא מודעת שהשלמות תגן, תהפוך את הסכנה, את הכאב של הפגיעה והנטישה – לבטחון ולאהבה.
ואפשרות לשינוי – להסכים להתחיל לעצור לרגע – ולתת מקום לכאב שיש מתחת לכל זה – זה יכול להיות פתח גדול לריפוי. להתחיל לתרגל עצירות אפילו קצרצרות של דקה בתוך המולת העשייה האינסופית ולשאול את עצמנו – ממה אני בורח עכשיו? זה יכול להפחיד ממש בהתחלה, אז לאט.
מנגנון FREEZE
האמונה, הבלתי מודעת לרוב, שיש לטיפוסי פריז היא שאנשים וסכנה – זה אותו דבר, לכן מה שישמור עלי זה להיות לבד. הבדידות. להסתתר ולהמנע ממגע אנושי כמה שיותר. אלה מי שבדרך כלל ויתרו על אפשרות של זוגיות, של חברות.
במצב הקיצון של המנגנון הזה – זה כאילו אותו כפתור הפעלה שתמיד במצב דלוק אצל טיפוסי הפלייט – כאן הוא במצב קבוע כבוי. מי שויתר כבר על אפשרות להלחם או לברוח – זו התגובה הכי עתיקה, פרימטיבית. ומול סכנה – שהסכנה יכולה להיות כל אינטראקציה שהיא עם אנשים אחרים – מגיע הקפאון עד כדי ניתוק. ניתוק מהכאב הבלתי נסבל של הנטישה, של הפגיעה.
וגם כאן – אם זה נשמע מוכר – זה זה. הניתוק הזה זו הדיסוציאציה, וגם דיכאון עמוק. יכולה להיות משיכה להתמכרות לגראס, לתרופות נוגדות חרדה או דכאון.
הדרך לשינוי יכולה להיות לא קלה – כי השינוי נעשה לרוב דרך אינטראקציה – עם אחרים, עם מטפל – ואינטראקציה אנושית זה הדבר הכי מפחיד. אז אולי אפשר להתחיל מאינטראקציות רחוקות יותר, בטוחות יותר, אפילו און ליין. ללמוד לאט לאט שאנשים זה לא בהכרח מסוכן.
מנגנון Fawn
טיפוסי Fawn מאמינים כי מה שיביא להם בטחון הוא הטעמות, התמזגות לפעמים מוחלטת, עם הרצונות, הצרכים והדרישות של אחרים. הם למדו להאמין כי הדרך היחידה האפשרית עבורם להיות במערכת יחסים היא ויתור על עצמם – על הרצונות, הצרכים, הזכויות, הגבולות. אם ילד כזה גדל עם הורה נרקסיסט הוא יכול לאמץ את הצייתנות המוחלטת כאפשרות שלו להנצל.
במקרה קיצון זה יכול להתבטא כ-Codependecy – תלות שיתופית. הסתמכות-יתר על אנשים אחרים כדי בכלל להרגיש איזושהי תחושה של זהות.
אפשרויות לשינוי – הכרה של המנגנון הזה יכולה לעזור בזיהוי הדפוס שמושך פעם אחר פעם לטיפוסים נרקסיסטים, ולמידה של הצבת גבולות ודאגה לעצמי, יחד עם התאבלות על כל החלקים של העצמי שלא היה להם מקום כל כך הרבה זמן.
אז זו היתה ככה ממש סקירה מהירה וקצרצרה על כל אחד מהמנגנונים. כמובן שאפשר עוד להעמיק על כל אחד מהם. וכמובן שהרבה פעמים יש יותר ממנגנון הגנה פעיל אחד – אלא זה שילוב של כמה. אז יותר ויותר נראה לי שבהמשך אני אקדיש פרקים נוספים להתעמקות בכל אחד מהמנגנונים ובקומבינצית האפשרויות.
אם זה מעניין אתכם, אתכן – מוזמנים לכתוב לי – galiamm@gmail.com