לבד, ויותר מזה בדידות, הם מצבים לא רצויים לרוב. כאלה שנעשה הכל כדי לא להיות בהם.
אבל הרבה פעמים [למעשה כמעט תמיד], הדברים שאנחנו הכי רוצים להפטר מהם, אלה שמפריעים לנו, מציקים לנו – נמצאים בחיינו דווקא כדי לשמור עלינו.
האפשרויות מגוונות – זה יכול להופיע בחיים שלנו כמחלות, כאבים, דחיינות וגם תחושת בדידות.
איך זה יכול לקרות?
אם גדלנו במשפחה, בסביבה, שבה הגבולות שלנו נחצו ונחדרו שוב ושוב. לאו דווקא פיזית.
יכול להיות שהרגשנו שהדעה והרצון שלנו לא ממש נחשבים.
שהיינו צריכים לרצות (ריצוי) ולעשות דברים שלא באמת רצינו.
שלא הקשיבו לנו.
שנכנסנו לנו לדברים.
שתמיד היה משהו חשוב יותר ובוער יותר מהרצון שלנו.
אז למדנו שיחסים קרובים – דווקא אלה עם הקרובים לנו ביותר – יכולים להיות לא בטוחים ואפילו מסוכנים.
לא דבר שאנחנו רוצים באמת להיות בו.
והמח ההישרדותי החכם המתוק שלנו, שכל מה שהוא רוצה זה להגן עלינו ויהי מה, יעשה הכל כדי שלא נגיע שוב למצב של יחסים קרובים ואינטימיים. מבחינתו זו נורה אדומה מהבהבת בקולי קולות: סכנה. הזדמנות להפגע (שוב).
אז מה אפשר לעשות?
להתחיל מזיהוי של המנגנון הזה, לרוב הוא מנהל את חיינו בלי שממש נדע.
אפשר גם להודות לו, על כל השנים שהגן עלינו מפגיעה חוזרת אפשרית.
ואז אפשר לעדכן גרסה. לשחרר את מנגנוני ההגנה הישנים האלה ובמקומם לבנות בתוכנו מקום בטוח ויציב, גבולות ברורים שאיתם אפשר לפרוח.