במהלך סשנים של EFT (טפינג) אנחנו מעלים ומדברים את הג‘יפה. את כל המחשבות הקטנוניות והמתחשבנות, את כל הפחדים, את הבושה, את האשמה, את הספק, את מה שאנחנו באמת חושבת על עצמנו, על הפער בין הבפנים לבין החוץ. ואפילו משתדלים לדבר את זה בשפה שהיא כמה שיותר זהה לשפה הפנימית שלנו, זו שבה אנחנו מדברים בה …
הרבה שנים הרגישות / יכולת / תכונה הזו הייתה בעוכריי, כמו שאומרים. כמו משא עודף, מטען חורג. הביאה אותי למקומות של חוסר אונים, כאב, תשישות ורצון להגן על עצמי – מה שעלול היה להראות מבחוץ כמו אדישות או סנוביות. הרגישות הזו להרגיש בעוצמה את מה שעובר על האחר, את הקושי, את הבעיה. ולא פעם להרגיש …
אז מה זה בעצם העניין הזה עם אמונות? ולמה זה כל כך קריטי? אם יש משהו שאני מאוד מאוד רוצה, זה יכול להיות רצון להגשים משהו בחיי או להגמל ממשהו או להרפא. ואני ממש ממש רוצה את זה. וזה לא קורה. כמה שאני מנסה, ועושה ומתרגלת וחושבת מחשבות טובות – זה תקוע. אולי זז טיפה. …
אני בן אדם תכלסי. אין לי הרבה סבלנות, ממש מעט למען האמת, לדיונים אינטלקטואלים ברומו של עולם. מצד שני (אולי זה לא צד שני, זה יכול להיות גם באותו הצד), אני אוהבת וצריכה להבין דברים לעומק. משפטים כמו – כי ככה זה, מה זה משנה למה, ככה כולם, כי צריך… – כל אלה לא מספקים …
