הערפל היה בן לוויה קבוע שלי במשך הרבה מאוד שנים. בן לוויה מאוס, הייתי אומרת.
תמיד הופיע ברגע ה"לא נכון" – כששאלו אותי, או אני שאלתי את עצמי – מה את רוצה? עננת ערפל. לא יודעת. אין לי מושג. שיתפזר כבר הערפל הזה ואני אוכל לדעת. והקול הזה שחופר – תגידי – מה הבעיה שלך לדעת מה את רוצה?
אבל, מבחינת הערפל – זה בדיוק הרגע הנכון בו הוא צריך לעלות למשמרת – בדיוק ברגע שמגיעה השאלה המסוכנת – מה את רוצה? והערפל – הוא חומת המגן מפני השאלה הזו. כי אם יש ערפל – אין בהירות. אין לי מושג מה אני רוצה. וזו בדיוק המטרה שלו. לשמור עלי מהרצונות שלי.
למה?
במקרה שלי, למדתי בגיל צעיר שלרצונות שלי אין ממש מקום. לרוב יש עניינים דחופים יותר, חשובים יותר. אז כדי לא להתאכזב שוב, כדי לא להפגע שוב – מנגנון ההשרדות העלה את חומת הערפל. כי אם אני לא רוצה, אני גם פחות אפגע כשאגלה שהרצונות שלי – אין להם מקום. העניין שהערפל, כבן לוויה נאמן, המשיך איתי גם כשכבר היה יכול להיות מקום לרצונות שלי. אבל הוא עדיין היה בתורנות על מגדל השמירה. רק לא להפגע שוב.
רק כשיצרתי מרחב בטוח לרצונות שלי, אז הערפל היה יכול לפנות את מקומו. ללא מאבק, ללא מאמץ. לרצות הפך מעניין מסוכן לעניין בטוח.
כשהערפל מופיע בפגישות בקליניקה, מתוך השיחות, אני שמחה לקראתו. אולי זה לא נעים כל כך, אבל הוא מסמן שיש שם פחד גדול, ולכן גם אפשרות גדולה לשינוי.
כי תמיד יש משהו שאנחנו רוצים. זה הטבע שלנו. לרצות, לצמוח, לגדול.