זה פוסט ראשון בסדרה, על מנגנוני הגנה והישרדות שלא נראים ומרגישים לנו ככאלה. מרגישים יותר כמה בעיות וקשיים שיש לנו בחיים, כאלה שאנחנו עושים לעצמנו או איכשהו קורים שוב ושוב.
לפני שנדבר על המנגנון – הערה שכתבתי אותה אי אז בתחילת המלחמה, וכמה שהיא עוד רלוונטית.
בזמן של טראומה, של חוסר בטחון, של חוסר ודאות, של סכנה – וכמעט כל אחד ואחת מאתנו ברמה כזו או אחרת של טראומה – המח שולף את הכלים הכי חזקים שיש לו כדי לשמור עלינו כמיטב יכולתו.
והכלים האלה הם בדרך כלל מנגנוני ההגנה וההישרדות הכי ישנים שיש לנו – אלה שהשתמשנו בהם הכי הרבה פעמים. הנתיב שלהם במח סלול היטב. ולכן הם נשלפים ראשונים כשיש סכנה.
לכן, אם בחודשים האחרונים אתם פוגשים כל מיני דפוסים, התנהגויות, מחשבות, רגשות – שלא פגשתם כבר זמן רב. אולי חשבתם שכבר הצלחתם ליצור שינוי ולהשתחרר מהם – זה לגמרי טבעי בהקשר של המציאות הזאת לפגוש אותן עכשיו שוב.
אני אתחיל מהדפוס של – אני לא יודע.ת מה אני רוצה?
מה הקשר בין לא לדעת מה אני רוצה לבין הגנה והשרדות? איך זה שומר עלי? מרגיש שזה בעיקר תוקע אותי במקום.
אבל אם נזכור שהדפוסים שלנו – הם הדרך של המוח שלנו לשמור עלינו – אז אפשר להבין שגם לא לדעת מה אני רוצה זה סוג של הגנה.
אם מתישהו בחיים, לרוב בגיל צעיר, למדנו שוב ושוב שלרצונות שלנו אין באמת מקום – אולי כשהבענו רצון "זכינו" לקבל ביקורת או כעס או עלבון או זלזול או התעלמות או אולי אפילו ממש פגיעה פיזית – המוח ההישרדותי שלנו למד מהר מאוד שעדיף לא להביע רצונות – כדי לא להפגע שוב.
או אולי בכלל למדנו שאסור לנו לטעות, אסור להכשל – הכל חייב להיות מושלם ומוצלח. והרי ההצלחה אף פעם לא יכולה להיות מובטחת מראש ב-100%. אז כדי להמנע מאפשרות של טעות או כשלון – עדיף בכלל לא להתחיל לעשות או להיות מה שאנחנו רוצים. ואם לא נדע מה אנחנו רוצים – זה מרחיק אותנו עוד יותר מהאפשרות של כשלון.
או אולי למדנו שלרצות משהו לעצמנו זה משהו אגואיסטי, יהיר. אולי משהו שישאיר אותנו בלי חברים, לבד. אז מול הסכנה של הבדידות – ברור שכבר עדיף לא לדעת מה אני רוצה.
זה יכול להתחיל מלא להביע את הרצונות שלנו החוצה, בקול, ואז הולכת לאיבוד גם היכולת הזו פנימה.
לשאול את עצמנו – מה אני רוצה? מה אני אוהבת? מה בא לי לעשות? מה מתאים לי לעשות? השריר הזה של הרצון – מתנוון.
ואז – כשניצבים מול שאלות, בעיקר כאלה גדולות, כמו – מה ללמוד? מה בא לעשות? מה מתאים לי? יכול להופיע ענן ערפל במח – זו חומת המגן שהמח ההישרדותי שלנו מעלה מול השאלה – מה אני רוצה?
כי המח המתוק הזה למד שלדעת מה אני רוצה, שלרצות – זו סכנה. סכנה לפגיעה, לאכזבה, לדחייה. לכן מיד מועלית חומת מגן של עננת ערפל, של חוסר ידיעה, חוסר בהירות. עדיף לא לדעת בכלל מה אני רוצה, מאשר לרצות ושוב להפגע. ככה המח ההישרדותי שומר עלינו.
העניין הוא – שזה כמובן כבר בכלל לא רלוונטי. מנגנון ההגנה הזה: לא לרצות. לא לדעת מה אני רוצה. המח שלנו מתפקד עכשיו על בסיס "ראיות" שנאספו" לפני 20-30-40-50 ואפילו יותר שנים.
אז מה אפשר לעשות?
ללמד את עצמנו, ובמיוחד את המח ההשרדותי שכל כך נחוש לשמור ולהגן עלינו – שזה כבר בטוח לרצות.
שלהביע רצון – לא בהכרח שווה פגיעה. וגם אם תהיה איזו פגיעה [זלזול, בקורת וכד'] – כבר יש בכוחנו לעמוד מולה. זה כבר לא הילד.ה חסרת האונים מול העולם.
ככל שנדע שזה בטוח לרצות, נוכל יותר ויותר לדעת מה אנחנו רוצים, להגשים ולממש.
זה אפשרי. ליצור מסלולים חדשים במח. ללמד את עצמנו ביטחון חדש ומיטב – לסמוך על עצמנו, לקבל את עצמנו – ואז המנגנונים הישנים מתפרקים מאליהם. לא בכח או במאבק.
ואם אתם רוצים לברר לעומק את המנגנונים שלכם – כמובן שמוזמנים לפנות אלי.