אחת המתנות הגדולות שמקבלים עם ההתקרבות לעצמי, עם להיות בעדי לא-משנה-מה, עם לאהוב את עצמי – היא התקנה מחדש, אוטומטית, של אפליקציית waze פנימית. אינטואיציה, בשמה המוכר יותר.
במשך הרבה מאוד שנים הסתובבתי בעולם עם כמיהה לאיזה מדריך הפעלה, ספר, חוברת (לא היו אז אפליקציות ולא סמארטפונים). איזה מנואל שאוכל לשלוף ברגע של קושי ושם אמצא את התשובה. מה לעזאזל נכון לעשות עכשיו?
האינטואיציה שם תמיד. אבל העניין הוא שאם אני לא אוהבת את עצמי, אפילו לא מחבבת, ובטח לא סומכת על עצמי – אז זה יכול להיות מאוד מבלבל.
כי כל תשובה או החלטה או בחירה שאני עושה – מיד היה נכנס הספק: האם מה שאני מרגישה שנכון [או לא נכון] לעשות, להגיד – האם זו באמת אינטואיציה או שאלה מנגנוני ההגנה שלי שומרים עלי לא להיפגע שוב. מחזירים אותי לאותם לופים מוכרים.
כל התלבטות הייתה מצמיחה מיד כמה קולות בבת אחת – ואיך אפשר לדעת למי מהקולות האלה להקשיב? מה אומרת לי האינטואיציה ומה אומר הפחד? היה מאוד קשה להבדיל בין שניהם.
והיופי באפליקציה הפנימית, שבדיוק כמו זו שבאוטו, אין אצלה טעויות. מקסימום – מחשבים מסלול מחדש. נכון, לפעמים לוקח קצת זמן לחזור למסלול, לפעמים מגיעים החברים הישנים: רגשות האשמה, הספק, הבושה. אבל בבסיס כבר נמצאת ידיעה יציבה שבכל רגע עשיתי כמיטב יכולתי לאותו זמן. טעות זו מילה שכמעט יצאה מהלקסיקון, הפנימי והחיצוני. תמיד (כמעט תמיד) יש אפשרות לתקן, לבחור מחדש.
וכשמותר גם "לטעות", ובעיקר כשמותר ובטוח לסמוך על עצמי, קולה של האינטואיציה מתברר ומתבהר. אצל אברהם היקס היא/הם קוראים לזה – Feel an impulse about – וזה בדיוק זה. לתת מקום ולהקשיב לדחף הזה, גם אם הוא קטנטן – מה עכשיו?.
וזה מוציא מהמשחק את המאמץ. מאמץ קורה בדרך כלל כשאנחנו עושים בכח, צריכים לשכנע את עצמנו שככה צריך, ככה כדאי, ככה רצוי. ועכשיו – מאמץ הוא כמו נייר לקמוס למה שלא.