אנשים רגישים מאוד [HSP] קולטים וחווים את המציאות דרך "אנטנות" שטווח הקליטה שלהן רחב ורגיש.
זה כולל את כל מה שנמצא במרחב – האורות [ניאון? הכי גרוע], הריחות, הרעשים, מצב הרוח של האנשים מסביב, הצרכים של האנשים מסביב, מה כל אחד צריך ומתי. המון המון אינפורמציה שמתקבלת כל הזמן.
ולכן יש צורך בזמני כיול, ריסטרט למערכת. כי כמה אפשר לקלוט ולקלוט ולקלוט? מתישהו [לפעמים די מהר] תגיע ההצפה. המערכת – המח, הגוף, הלב – צריכים לחזור לאיזון, וזה יכול לקות הכי טוב כשיש מינימום גירויים: לבד, או עם מישהו שמרגישים ממש ממש בנוח בחברתו. גם בשקט.
והאנטנה הזו – כמו שהיא קולטת פרטי פרטים את הסביבה החיצונית, היא גם יכולה לקלוט ככה את הסביבה הפנימית. את המחשבות שרצות, את הכיווץ בגוף, את התחושה שלא נעים כאן, מכל סיבה שהיא.
ואז זה הופך ללופ של מודעות יתר: ככל שמודעים יותר למה שקורה בפנים [וגם בחוץ] זה עלול לגרום ליותר כיווץ, יותר מחשבות רצות. וחוזר חלילה.
המאיץ הרציני לכל הלופ הזה – זו הביקורת העצמית. אם כבר ככה לא נוח ומוצפים – באה הביקורת העצמית ונותנת נוק אאוט. למה את….? ולמה את…..? ולמה תמיד….? ואז ההצפה היא סופית.
צריך לנוח. לבד, ככל הנראה. שזה בסדר גמור.
אבל – אם היה אפשר להתחיל מלפחות להחליש את הווליום של הביקורת העצמית, זו יכולה להיות נקודת מפנה. לקבל את הרגישות, גם אם היא לא תמיד מובנת או "רגילה".
להתחיל מלהיות בעדנו, לא נגדנו. ל כך הרבה כוחות מתפנים, ואז אולי יש פחות צורך בכיול הזה מחדש.