מסע ריפוי - מהשרדות לשגשוג
הדף הזה נולד בעקבות פוסט שפרסמתי בדף האישי שלי בפייסבוק. והוא הולך ונבנה – אני מעדכנת ומוסיפה פוסטים כל הזמן.
מה תמצאו כאן?
שזירה של שיתופים של המסע האישי של להחלמה מפוסט טראומה מורכבת \ התפחותית, יחד עם הבנות ורשמים מתוך הספר הנפלא של פיט ווקר – Complex PTSD: From Surviving to Thriving.
שמי גליה מימרן, מטפלת בשיטת EFT. מכירה מקרוב וגם בקליניקה פוסט טראומה מורכבת.
פוסט 1 – הפוסט שהתחיל הכל
יש פעמים שהשעות הרבות [מדי] שאני מבלה בשוטטות ברחבי הרשת משתלמות. פנינים שמתגלות.
פעם כזו היתה אחת התגובות שקראתי בפוסט על פוסט טראומה מורכבת. מישהי המליצה על ספר שעשתה איתו דרך. ניסיתי למצוא את הפוסט אחר כך להודות לה, לא זכרתי איפה…
חיפשתי את הספר וגיליתי שמישהו כבר כתב ספר עם השם שתכננתי לספר שלי שיכתב פעם:
מהשרדות לשגשוג – From Surviving To Thriving, by Pete Walker.
ולא רק שזה אותו השם – גם התוכן מאוד דיבר אלי ועלי.
וזו המלצה חמה –
למי שמתמודד.ת עם פוסט טראומה מורכבת – טראומה שלא נגרמה מאירוע יחיד אלא מפגיעה מתמשכת רגשית, מילולית, פיזית או מינית, למי שמכיר מישהו.י שמתמודד עם פוסט טראומה מורכבת, למי שנפש האדם מעניינת אותו.ה.
הספר מביא גם את הסיפור האישי של המחבר וגם מציע תהליך מובנה יותר לריפוי.
מסביר איך ולמה נוצרים דפוסים שנשארים לכל החיים – כמו למשל ערך עצמי נמוך, ביקורת עצמית משתקת, קושי עד חרדה במצבים חברתיים, חוסר יכולת לקבל את עצמנו או את הרגשות שלנו או חלק מהם, חוסר רצון.
מסביר את מנגנוני ההגנה שהיה צורך לאמץ כדי לשרוד – fawn, fight, flight, freeze – ומכיוון שהמנגנונים האלה היו צריכים לעבוד [הרבה הרבה] שעות נוספות הם הפכו כמעט לטבע, כמו תלותיות, המנעות וכו.
ובעיקר – את השלבים והצעדים לריפוי, להחלמה, לשינוי. הרבדים השונים, הדרך של צעד קדימה שניים אחורה והפוך, והרבה והרבה חמלה ותקווה.
לאחרונה הוא גם הוציא גרסה "קלה" יותר לספר – שמביאה את הסיפור האישי שלו עם פחות מושגים והסברים פסיכולוגיים – Homesteading in the Calm Eye of the Storm: A Therapist Navigates his CPTSD.
חשבתי להביא כאן בהמשך היילייטס מהספר – אם יהיה עניין. אשמח לתגובות!
ומוסיפה אחרי – אכן הרבה תגובות וכך נולד הדף הזה.
פוסט 2 – להתחיל להכיר CPTSD
הערת פתיחה:
בשנים האחרונות אני במסע החלמה. לפני 9 התגרשתי והרצון לזוגיות חדשה יחד עם הצורך להשתכר יותר – הוציאו אותי למסע הזה. בעטו אותי, אפשר לומר. תמיד חקרתי ובדקתי ולמדתי – אבל השנים האחרונות היו מסע של העמקה וקפיצות. לפעמים אחורה, לרוב קדימה.
הבנתי שאם אני רוצה זוגיות טובה ואם אני רוצה להרוויח יותר כסף, זה מתחיל מריפוי הפצעים הפנימיים שלי. תמיד חשבתי שזה לא כזה ביג דיל – איך שגדלתי. יש מקרים הרבה יותר נוראיים, של פגיעות מיניות, פיזיות, עלבונות וקללות – ואני? אני רק נשארתי לגדול עם אמא עם סוג של הפרעת אישיות לא ממש מוגדרת, אחרי שאבא שלי התאבד כשהייתי בת 13.
הרבה הרבה שנים לא הבנתי למה הערך העצמי שלי כל כך נמוך, בקושי לגרד עם שפכטל מהרצפה, למה אני נאלמת בסיטואציות חברתיות, למה כל כך קשה לי להרוויח כסף ברווחה וביציבות. זה הכל קשור. מספיק שתהיה "רק" פגיעה רגשית, הזנחה רגשית – גם אם היא לא מכוונה רעה – היא עוצמתית. זה משליך על כל מערכות היחסים שיש – אם למדנו מהיחסים הראשוניים שלנו לא לבטוח, לא לסמוך.
וכשמצאתי את הספר הזה – גיליתי שהדרך שהוא מתווה היא הדרך שעשיתי אינטואיטיבית עם עצמי. ריפוי היחסים איתי, עם העולם, עם כסף, עם הגוף. הוא מדבר הרבה על ריפוי עצמי ועל ריפוי יחסים.
אני מביאה כאן דברים מתוך הספר, ולפעמים גם מרחיבה עם הערות ודוגמאות שלי.
את הספר כתב פיט ווקר כדי ליצור מפת דרכים לריפוי פצעים שנוצרו מחוסר באהבה, ועם תקווה שהמפה הזו תראה את הדרך להחלמה. החלמה שבה נהפוך להיות למקור שופע ויציב לטוב לב ולחמלה לעצמנו, ושמתוך המסע הזה ימצא לפחות בן אדם אחד אחר שיאהב אותנו בצורה הדדית ומיטיבה.
הספר עוסק בפוסט טראומה מורכבת שקורית בעקבות גדילה במשפחה לא מתפקדת, פוגעת. זה יכול להיות בכל מיני אופנים – מילולי, רגשי, פיזי ומיני. כשהילד.ה לא מקבלים את האהבה ואת הבטחון שנחוצים כדי לחיות ולשגשג כמבוגרים.
הספר פותח בחדשות טובות.
פוסט טראומה מורכבת – זו קבוצה נלמדת של תגובות, יחד עם כישלון בלימוד ובביצוע של משימות התפתחותיות חשובות רבות. הסבל יכול להיות גדול מאוד, בלתי אפשרי לפעמים, אבל חשוב לזכור שזה נלמד. לא מולד.
אלה תגובות ומנגנונים שהילד.ה היה צריך לפתח כדי לשרוד [יהיה לזה פירוט בהמשך]. ומצד שני – יש תגובות שכדאי היה ללמוד – אך לא היה מי שילמד אותן, או שלימד תגובות הפוכות, פוגעות.
לדוגמה – אם ילד חווה בריונות מצד ילדים אחרים בבית הספר, בגן, האם יש לו מבוגר אליו הוא יכול לפנות עם הקושי? מה התגובה של אותו מבוגר תהיה? אמפטיה, תמיכה, אהבה, הבטחה להגנה ולבטחון? או שהתגובה תהיה בוז, זלזול, לעג, איבוד עשתונות, התעלמות, הזנחה ואולי עונש?
אם זו ההתנהלות הקבועה, תגובות שחוזרות על עצמן במצבים שונים – מה בעצם לומד הילד.ה?
שאין מי שיגן עליו, שאי אפשר לסמוך על המבוגרים שאמורים לשמור עליו, שהקושי שלו ראוי ללעג ולבוז – ולכן אני לא שווה. לא שווה שישמרו עלי, לא שווה שיאהבו אותי ולא שווה בכלל.
הרבה הפרעות נפשיות מקורן בתחושה הזו, של חוסר בטחון, חוסר הגנה וחוסר אהבה – שיצרו מנגוני הגנה רבי עוצמה כדי לשרוד. [גם על כך פירוט בהמשך].
ווקר מביא ציטוט של ג'ון ברייר, טראומטולוג, שהתלוצץ שאם Cptsd (הפרעת פוסט טראומה מורכבת) תקבל פעם את המקום המגיע לה ב-DSM [מדריך הפרעות הנפשיות שמשמש את אנשי המקצוע בתחום בריאות הנפש] – המדריך יתכווץ מעובי של מילון לחוברת דקה.
בפוסט הבא – חמשת המאפיינים של Cptsd.
פוסט 3 – מאפיינים של CPTSD
לפני שאני מפרטת את המאפיינים, כפי שמובאים בספר – הקדמה קטנה.
זה יכול להיות מציף – להתחיל לחבר את כל הנקודות. איך כל מיני דפוסים, הרגלים, יחסים בחיים שלי, או דברים שחסרים לי ולא הצלחתי לעשות, להיות – איך כל אלה קשורים זה לזה וקשורים לטראומה.
זה יכול להקיף כל תחום בחיים: יחסים עם עצמנו, עם אחרים, זוגיות, עבודה, כסף, גוף. יכולה לבוא הצפה, אבל אחרי יכולה גם לבוא חמלה, לילד.ה שעבר.ה את כל זה ולמבוגר.ת שצמחה ממנה. ומשם כבר מתחיל ריפוי.
גם בפוסט הזה וגם בפוסטים הבאים – שיתארו כל מיני מאפיינים של פוסט טראומה מורכבת – תקשיבו לעצמכן. תקראו את הפוסטים האלה בהקשבה פנימה, אולי כדאי הפסקה עכשיו? אולי כדאי רגע לעצור? לשמוע מוזיקה, לרקוד, לצאת לטבע, לחבק מישהו, כלב או חתול.
בסוף הפוסט אצרף גם סשן של EFT [השיטה שאני עובדת איתה] שנועד להרגעה. סשן קצר לתרגול עצמי.
***
ווקר מתאר 5 מאפיינים של פוסט טראומה מורכבת:
– פלשבקים רגשיים
– בושה רעילה
– נטישה עצמית
– ביקורת עצמית מרושעת
– חרדה חברתית
בפוסט הזה אני אתאר את הראשון, ואז ננוח קצת 🙂
פלשבק רגשי
נפוץ מאוד בפוסט טראומה מורכבת, ובשונה מפוסט טראומה "רגילה" – אין בהכרח מרכיב חזותי לפלשבק. העניין הוא רגשי – הצפה של רגשות כמו בושה, זרות, חוסר שייכות, אשמה, זעם, שנאה עצמית, עצב ודכאון.
כמו רגרסיות פתאומיות לתחושות שהיו לילד.ה, רגרסיות שיכולות להיות ברמות שונות של אינטנסיביות ובמשכי זמן שונים.
הטריגר שמפעיל הפלשבק מפעיל את אותם מנגנוני הגנה שהופעלו בילדות – לברוח ו\או לתקוף ו\או לקפוא ו\או לרצות. [יהיה פירוט באחד הפוסטים הבאים].
הטריגר יכול להיות למשל – מישהו שצועק עלינו, מישהו שמאשים אותנו במשהו, מישהו שמסתכל עלינו במבט לא נעים, מישהו שמזלזל בנו, מישהו שגורם לנו להרגיש לא בסדר מכל סיבה שהיא.
בזמן הזה מרגישות קטנות, מושפלות, חסרות אונים, ואז מסתגרות, או תוקפות, או מתנתקות, או מנסות בכל זאת להיות נחמדה לכולם. אלה מנגנוני ההגנה שמרימים ראש בכוונה אחת טובה – לשמור עלינו. שוב.
מה אפשר לעשות בזמן פלשבק כזה?
זיהוי והפרדה – לזהות שעכשיו יש גל של פלשבק. להזכיר לעצמנו שאנחנו עכשיו כבר בוגרות וגדולות. שיש בכוחנו לדאוג לעצמנו, אנחנו כבר לא הילדות חסרות האונים שהיינו אז.
הרגעה ובטחון – אפשר לנשום נשימות עמוקות. אפשר לדבר אל הילדה הקטנה שבתוכנו. להרגיע אותה. להזכיר לה ולנו שאנחנו לא בסכנה אמיתית עכשיו.
מזכירה לכן גם את האפשרות להקשיב לסשן שאוסיף בתגובות. שיטת EFT יעילה מאוד בהורדה של רמות ההורמונים של הדחק בגוף.
אז אפשר להרגיע גם מכיוון הגוף [נשימות, EFT, תנועה, מוזיקה] וגם במחשבה [לזכור שאנחנו לא באמת בסכנה עכשיו, לא הילדה הקטנה] וברגש [לדבר ולהרגיע את הילדה הקטנה בתוכנו].
בפוסט הבא – פירוט של שאר המאפיינים.
פוסט 4 – מאפיינים נוספים
וכרגיל לפני – הקדמה:
אני כותבת כאן במנות קטנות יחסית [טוב, אני גם עובדת לפעמים…], וגם בקליניקה אני תמיד אומרת – כדאי ולפעמים ממש הכרחי להתקדם לאט.
[בדיוק אתמול קראתי על שיטה שאומרת להכנס בכל הכח בטראומה. לא בטוחה מה דעתי על זה].
למה חשוב להתקדם לאט? למה השינוי/ריפוי לא יכול ולא כדאי שיהיה מהיר?
שינוי, כל שינוי – גם אם הוא ממש ממש רצוי על ידנו, משהו שאנחנו באמת רוצות – הוא סוג של איום על המח שלנו. במיוחד על המחה ההשרדותי.
כי שינוי אומר משהו חדש > שזה אומר משהו זר ולא מוכר > ומשהו לא מוכר מביא איתו חוסר ודאות ולכן גם סוג של איום. גם אם זה משהו שרוצות.
וכשיש איום – מופעלת אזעקת אזהרה – ויש בגוף / במח תגובה, בהתאם לדפוסים ולהרגלים שלנו.
זה יכול להיות בתחומי חיים שונים: למשל, סכום כסף גדול שמגיע אלינו ופתאום דווקא אז יש הוצאות לא צפויות גדולות – אולי כי זה לא רגיל אצלנו לחיות בבטחון כלכלי?
למשל, הזדמנות לעבודה אחרת, יחסים חדשים – ופתאום הגוף מגיב בכאב או מחלה. צריך לעצור הכל בהולד. כי יש משהו לא רגיל בטוב הזה שקורה. משהו לא בטוח.
אני כבר לא זוכרת איפה – אבל שמעתי תיאור כזה: יש את האמיגדלה במוח שלנו – שאחראית על ההפעלה של האזעקה, על ההישרדות. כדאי לעשות את השינויים בצעדים מספיק קטנות שיעברו מתחת לרדאר של האמיגדלה. וכך האזעקה לא תופעל. לא יהיה צורך להיכנס ל"מצב חירום" ולהחזיר את השינוי אחורה.
ומי שחי.ה בדריכות זו או אחרת כל הזמן, מי שלמד.ה שהחיים / אנשים / יחסים זה לא דבר בטוח – התגובה יכולה להגיע מהר ובעוצמה: סוג של ניתוק, ערפל, כעס, ריצוי – בהתאם למגנוני ההגנה בהם רגילים להשתמש.
אז לכן, הקצב הוא איטי. שנצליח להשאר מחוץ לרדאר של האמיגדלה 🙂
****
מתוך הספר – המשך של חמשת המאפיינים – כולם קשורים זה בזה, מנקודות מבט שונות:
- בושה רעילה
- נטישה עצמית
- ביקורת עצמית אכזרית
- חרדה חברתית
כל המאפיינים האלה מוחקים בצורה זו או אחרת את הערך העצמי.
אם הילד.ה ספג.ה ביקורת או זלזול או עונש א חציית גבולות – כל אלה גרמו לתחושת חוסר אונים, השפלה ופחד. אני לא שווה כלום. אם זה היחס שקיבלתי – זו המסקנה המתבקשת.
בושה רעילה מוחקת את ההערכה העצמית בתחושה מוחלטת של תיעוב עצמי, כיעור, טפשות או פגמים שאין להם תקנה. זלזול עצמי מוחץ הוא בדרך כלל פלאשבק רגשי להרגשה שהייתה תחת מבטי הביקורת של ההורה.ים.
בושה רעילה גם יכולה לעכב ואף למנוע בקשת עזרה, נחמה או תמיכה. חווית הילדות היא לרוב של בדידות – ושם נשארים עם התמסרות חסרת אונים לתחושת השפלה סוחפת.
כך גם נלמדת נטישה עצמית – אם ננטשתי על ידי מי שאמור לדאוג לי – כנראה זה מה שאני ראוי.ה לו.
וכל זה יושב על מצע בנוי היטב של ביקורת עצמית בלתי נגמרת. ביקורת עצמית שעובדת בלי הפסקה בניסיון נואש להתקבל ולהאהב. בניסיון נואש להימנע מטעויות מעוררות דחייה ונטישה. הרי כל דבר שהילד.ה אומר.ת, חושב.ת, מרגיש.ה – יש לו פוטנציאל להפוך לפחד ולבושה. כך היא הופכת לאסירה ולסוהרת של עצמה.
***
ואני קופצת כאן קדימה – כדי לתת מקום לתקווה. הריפוי כולל גם שינוי קוגניטיבי של כל המחשבות והאמונות שיש לנו על העולם ועל אנשים ועל יחסים וגם רגשי – שלרוב זה כולל גם תהליך אבל. על מה שהיה, מה שהיה יכול להיות.
***
בפוסט הבא – על ארבעת ה-F – מנגנוני ההגנה.
פוסט 5 – מנגנוני הגנה
כרגיל – בקדמה:
אם אדם (או חווה) מסתובבים להם בסוואנה ופתאום יש רחש בשיחים ליד… אם יש שם אריה, אם יש נחש – זו יכולה להיות סכנת חיים. אמיתית!
הגוף / המח עוברים למוד השרדות וזה מובן. צריך לשרוד.
בהתאם לסיטואציה, לניסיון חיים, לאופי – מופעל מנגנון הגנה (אחד או יותר): לברוח-לקפוא-להלחם. Fight-Flight-Freeze.
במצב כזה האנרגיה, הכוחות שלנו, מתרכזים בידיים וברגליים, בשרירים – כדי שנצליח לשרוד.
בינתיים, כל המערכות האחרות בגוף על הולד, כדי לחסוך באנרגיה: מערכת העיכול, מערכת החיסון, החשיבה היצירתית. אין עכשיו זמן ומקום "לבזבז כוחות" על זה.
העניין נהיה מורכב יותר כאשר מצב החירום לא מפסיק. כאשר הרבה סיטואציות / מצבים / מילים / מפגשים נחווים כאיום, כסכנה, או שהם באמת מסוכנים. פוגעים.
מצב החירום מופעל ומתג הכיבוי נעלם.
העניין הוא שקשה מאוד להיות גם וגם. גם במצב של חירום/השרדות וגם במצב של צמיחה. זה יותר – או או.
אפילו מבחינת ההורמונים שפעילים בגוף – אלה חומרים אחרים לגמרי. במצב חירום אלה בעיקר אדרנלין וקורטיזול.
וכשמצב החירום הופך לכרוני – זה יכול לבוא על חשבון המערכות האחרות.
***
מתוך הספר של פיט ווקר:
טראומה מתרחשת כאשר האיום כל כך גדול שמופעלת תגובת F-F-F-F (ווקר הוסיף מנגנון רביעי – Fawn – התחנפות, ריצוי. לנסות לרצות ולהרגיע את התוקף) – אבל אי אפשר לכבות אותה. גם כשהאיום חלף.
אנחנו נתקעים במצב מוצף אדרנלין ואי אפשר לחזור למצב רגיעה של המערכת הפרא-סימפתטית.
אם זה מקרה אחד של סכנה – המערכת יכולה לחזור לרגיעה, אבל אם הסביבה מסוכנת מדי או שאין למי לפנות לעזרה, אם האירועים חוזרים על עצמם – יכולים להתפתח הסימנים של CPTSD.
כאשר המנגנונים האלה מופעלים ללא הפסקה הם יכולים להפוך למבנים קבועים, כמו חרדה חברתית, ניתוק, דכאון, תלות, אובססיביות ושליטה.
המבנים האלו עוזרים לשרוד את הילדות, אך גם עלולים להשאיר כוחות מעטים להתמודד ולהגיב לחיים. המבנים האלה יכולים להשאר גם בבגרות, גם כאשר הפוגעים כבר לא בסביבה. כשאין סכנת פגיעה ממשית.
ווקר מביא בספר סיפור-דוגמה על משפחה עם ארבעה ילדים – איך כל אחד מהם פיתח את מנגנוני ההגנה שלו בהשפעת היחס של ההורים אליו, סדר הלידה, המין ונטיות האופי.
***
ומה אפשר לעשות עם זה?
להתחיל מזיהוי, הכרה, הבנה – התגובות והדפוסים שיש לי בחיים עכשיו – המקור שלהם בצורך לשרוד. מנגנונים שהיה צורך להשתמש בהם כל כך הרבה פעמים עד שהפכו לדפוס עיקרי וראשי.
לתת חמלה לילד.ה שהייתה צריכה לפתח מנגנונים כל כך חזקים כדי לשרוד.
להתחיל לדבר עם המנגנונים האלה. בקליניקה אני תמיד מציעה – להודות להם. באמת להודות להם – עם ולמרות כל הנזק והחבלה שהם גורמים עכשיו. כי הכוונה שלהם היתה ועודנה טובה – לשמור ולהגן עלינו.
להודות להם ולהגיד שאנחנו כבר לא זקוקות להם. או זקוקות פחות – מה שמרגיש נכון להגיד.
אפשר ליצור מנגנוני הגנה חדשים, מותאמים לזמן ולמקום, שזה בעיקר ללמוד לסמוך על עצמנו. ואז אלה הישנים – החרדה, הדכאון, התלות, הביקורת העצמית – יוכלו ללכת לדרכם. כשידעו שאנחנו בטוחות גם בלעדיהם.
בפוסט הבא – הפרק השני בספר – שלבים של החלמה והתאוששות
פוסט 6 – רמות של החלמה והתאוששות
כרגיל – הקדמה שלי לפני:
יש כאן בהמשך רשימה של חסכים / חוסרים שיש לרוב מי שעברו ילדות בבית לא מתפקד מסוג זה או אחר.
זה יכול להיות טריגרי.
זה יכול להיות מציף.
זה יכול להיות מייאש – מאיפה להתחיל והאם יש בכלל סיכוי לשינוי?
אני מאמינה שיש סיכוי. זה לא משהו שיכול לקרות מהיום למחר כי מנגנוני ההגנה פעלו / פועלים מאוד חזק כדי לשרוד. אבל שינוי יכול לבוא.
ויש גם הקלה להבין שאני לא "סתם דפוקה". יש שורשים לכל הדברים האלה.
המון שנים לא הצלחתי להבין למה הערך העצמי שלי כל כך כל כך נמוך. ממש נמוך. הרי זה לא שבבית ביקרו אותי או ירדו עלי או זלזלו. אפילו להיפך. אז מה זה?
הבנתי, שמתחת לכל זה הייתה תמיד תחושת חירום שיש דברים חשובים יותר, דחופים יותר – יש אנשים שהמצב שלהם תמיד תמיד תמיד קשה יותר (אמא) ולכן – לי, לרצונות שלי, לצרכים שלי – אין מקום. אז המסקנה שהתקבלה הייתה – אני לא שווה. בגלל זה אין חשיבות למה שאני רוצה, צריכה, זקוקה.
כל זה כמובן ברמה לא מודעת לחלוטין. רק אחרי 30 שנה זה התחיל להתגלות.
אחד מרגעי הפלא שלי בתהליך הריפוי היה לפני כמה שנים, ערב ראש השנה. בעקבות שטף הסיכומים בפייסבוק, חשבתי לי – מה קרה בשנה האחרונה? ופתאום צפה לה הידיעה, ההכרה – שאני ממש אוהבת אותי. זה היה ממש פלא בשבילי. דבר שהיה נראה בלתי אפשרי אפילו שנה קודם.
****
ועכשיו לספר – אנחנו בפרק השני – רמות של התאוששות / החלמה.
דבר ראשון – התאוששות מטראומה מורכבת היא…. מורכבת.
חשוב להדגיש זאת מכיוון שקיימות גישות חד-ממדיות רבות לטראומה, שמחשיבות את עצמן כמרפאות לחלוטין. לדעתו של ווקר, גישות חד מימדיות אינן מסוגלות להתייחס לכל הרמות של הפציעה שכוללת פוסט טראומה מורכבת.
לכן גם לא יכול להיות טיפול אחד פשוט, שיטה אחת פשוטה – שמבטיחה לפתור את כל הבעיות.
חשוב לזכור את זה כי כשטיפול לא מצליח – זה מעורר מיד את הדפוס של הזלזול, התיעוב והביקורת העצמיים שרגילים להיות. מעורר את הבושה ואת האשמה.
"הייתה לי מוטיבציה לכתוב את הספר הזה בעיקר בגלל הפעמים הרבות ששקעתי ברמות חדשות של בוז עצמי כאשר הטיפול האחרון באיזושהי תרופת פלא לא ריפא אותי.
לכן, הספר הזה מציע מחזיק מפתחות של נקודות מבט וטכניקות לשחרר את עצמנו מלהיות מה שאליס מילר כינתה "אסירת ילדות".
הפגיעה של ההורים – נטישה והתעללות – יכולה להיות בהרבה רמות – קוגניטיבי, רגשית, רוחני, פיזית.
כדי להחלים – ללמוד איך לתמוך בעצמי, איך לפגוש את החלקים בתוכי שלא קיבלו מענה לצרכים שלהם כילד – ההתייחסות היא בכל הרמות.
החסכים ההתפתחותיים שיכולים להיות למי שגדל עם טראומה מורכבת – תלויים בסוג של מנגוני ההגנה שפיתח (ה-F), בסוג התעללות/הזנחה, באופי ובעבודת הריפוי שכבר נעשתה. לרוב אלה החסכים:
- קבלה עצמית
- תחושת זהות ברורה
- חמלה עצמית
- יכולת הגנה עצמית
- יכולת להנות מיחסים
- יכולת להרגע
- שלווה
- כוח רצון ומוטיבציה
- דאגה לעצמי
- אמונה שהחיים זו מתנה
- הערכה עצמית
- בטחון עצמי
- יכולת לבטא את עצמי במלואי
הסימפוטמים יכולים להיות – חוסר יכולת להתמיד, תסמונת המתחזה, חוסר ידיעה מה רוצים, חוסר יכולת לבקש עזרה וכו.
בפוסט הבא – הרמה הראשונה של ריפוי – קוגניטיבית.
פוסט 7 – הרמה הראשונה להחלמה – הרמה הקוגניטיבית (חלק 1)
המחשבות שלנו על עצמנו עלולות להיות נוראיות. ותמיד עם הצדקה בסוף – אבל אני באמת ככה! זו האמת!
יש תיאור של לואיז היי שאני מאוד אוהבת – אמונה היא מחשבה שנחשבה מיליוני פעמים עד שהפכה לאמונה, לאמת. ומחשבה אפשר להחליף.
אבל – זה לא תהליך מהיר – כי אלו מחשבות ואמונות שחשבנו אותן מיליוני פעמים. זו "רק" מחשבה, אבל היא מאוד מאוד עוצמתית ופעילה. כדי ליצור מחשבות ואמונות חדשות צריך לתת "משקל נגד" לעומת המחשבות הישנות. וגם לתת למוח להבין שמותר ובעיקר בטוח – לשחרר את האמונה שאני לא בסדר. יכ האמונה הזו הייתה דרך לשרוד הרבה שנים.
בקליניקה אני אומרת – אנחנו יוצרות עכשיו נתיב חדש במח. הוא עוד ממש צר ובתולי, וככל שנלך בו יותר – יותר מחשבות אחרות על עצמנו – הוא יתרחב וישאר.
שינוי הקול הזה של הביקורת הפנימי הוא קריטי בתהליך הריפוי.
ביום רביעי 22.6 – אני אעלה כאן ללייב בקבוצה – לסשן EFT על הקול הביקורתי הזה. להודות לו על ששמר עלינו כל כך הרבה שנים – וליצור במקומו דפוסי מחשבה בעדנו.
****
ועכשיו – מהספר:
לרוב הרמה הראשונה להחלמה ולהתאוששות היא המחשבה. תיקון הנזק במחשבות ובאמונות שלנו על עצמנו. מטרתה של ההתאוששות קוגניטיבית היא להפוך את המח שלנו ל-user friendly לעצמנו. לא אויב. בן ברית.
שלב חשוב הוא היכולת להפריד ולזהות את המחשבות ואת תהליכי החשיבה ההרסניים שספגנו ונאלצנו לאמץ כדי לשרוד, ובמקומם ליצור דרכים בריאות ומדויקות יותר לדבר אל עצמנו ולחשוב על עצמנו.
שדרוג הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על הכאב שלנו:
להעביר את האשמה והבושה מעצמנו אל ההורים. ולהתנגד ולעצור את ההשפעה שלהם.
להפנות את האשמה לשיטות הגידול הפוגעות (בכוונה או לא) של הורינו, כדי ליצור לעצמנו את מסע ההחלמה שלנו. הדרך הזו מחייבת אותנו ליצור נאמנות עזה לעצמנו.
לשחרר את המח שלנו מהדפוס הכל כך פעיל – לתקוף את עצמנו בלי הפסקה.
חלק עיקרי בעובדה קוגניטיבית הוא כיווץ המבקר.ת הפנימי.ת.
פגיעה / התעללות / נטישה / הזנחה גורמת לכך שהתהליך הבריא של למידת החוקים של המטפלים העיקריים כדי לזכות בקבלה – לא קורה.
קבלה אמיתית ומלאה היא לרוב בלתי אפשרית במשפחות כאלה, והחלק הזה בנפש (בפסיכולוגיה זה הסופר אגו) נתקע בפעולה שהוא לא יכול להשיג או להשלים. הרבה פעמים חוסר הקבלה הזה מוביל לפרפקציוניזם. זו אולי התקווה היחידה של הילד.ה – שאם היא תהיה מספיק חכמה, מועילה, יפה וחסרת פגמים, הוריה סוף סוף יקבלו אותה וידאגו לה.
כמובן שזה לא קורה. כי אין קשר בכלל למה שהיא עושה או לא עושה.
לכן המסקנה המתבקשת – היא כשלון. ויותר מזה, היא לא – לא נאהבת – בגלל הכשלונות שלה אלא בגלל שהיא עצמה כשלון.
הביקורת עצמית עובדת בלי הפסקה, בניסיון נואש להתקבל ולהאהב, בניסיון נואש להימנע מטעויות מעוררות דחייה. קיצוניות הופכת לאובססיבית כדי לעזור לילד לחזות ולהימנע מעונש והחמרת נטישה.
כל דבר שהיא עושה, אומרת, חושבת, מדמיינת או מרגישה יש לו את הפוטנציאל להוביל אותה לתהום מדכאת של פחד ובושה רעילה.
עם ההתפתחות המוגזמת של הביקורת העצמית – יש חלקים אחרים שנשארים לא מפותחים כמעט בכלל: דאגה לעצמי וחמלה עצמית והגנה עצמית. האינסטינקט לדאוג לעצמי ולהגן על עצמי מפני פגיעה או חוסר הוגנות – מורדם.
פוסט 8 – החלמה קוגניטיבית (2)
הפעם ההקדמה תהיה אחרי הקטעים מהספר. מה שנקרא, אחרית דבר.
***
מתוך הספר של פיט ווקר:
למידה על CPTSD זו הרמה הראשונה של התייחסות לשטיפת המח הרעילה שעברנו נגד עצמנו, נגד האגו הבריא.
יש חשיבות להתבהרות התמונה – כשמבינים את זה, אפשר לקבל מוטיבציה לעסוק בתהליכי עזרה עצמית של תיקון וריפוי.
ככל שמזהים יותר בבהירות את הנזק, את הפגיעה, כך אפשר לדעת מה לרפא.
זה חיוני, מכיוון שללא אגו שמתפקד כהלכה, אין מרכז, אין יכולת, לבצע בחירות והחלטות בריאות.
לעתים קרובות מדי, ההחלטות יהיו מבוססות על הפחד להסתבך בצרות או להינטש, ולא על העקרונות של אינטראקציות משמעותיות, בריאות והוגנות עם העולם.
אפשר ללמוד בהדרגה להחליף את נקודת המבט הרעילה של המבקר בנקודת מבט שתומכת בי.
להיות חופשי עכשיו כמבוגר, לפתח שקט נפשי ומערכת יחסים תומכת עם עצמי. עמדה שדוגלת בעדי יכולה להפוך את הקיום מהישרדות נאבקת לתחושה מספקת של שגשוג.
ונקודה חשובה – תהליכים קוגניטיביים חיוניים לריפוי של פצעים קוגניטיביים, אבל הם לא יכולים לרפא פצעים רגשיים. אם מנסים רק גישות טיפול קוגניטיביות-התנהגויות – לרוב זה לא מספיק.
אז מה אפשר לעשות? בהתחלה הידע מגיע יותר מבחוץ – מורים, ספרים, מטפלים. כשזה מגיע לרמה הגבוהה ביותר של אפקטיביות – זו יכולת יכולת עצמית.
ווקר מציע מיינדפולנס – הקשבה לעצמנו, לקחת זמן כדי להיות יותר במודעות לרגשות, לתחושות ולמחשבות שלנו, כדי שתהיה יותר אפשרות בחירה בתגובה אליהן:
האם אני באמת מסכים עם המחשבה הזו, או שנגררתי להאמין בה?
איך אני רוצה להגיב לתחושה הזו – להסיח את דעתי ממנה, להדחיק אותה, לבטא אותה או פשוט להרגיש אותה עד שהיא משתנה למשהו אחר?
מיינדפולנס – הקשבה לעצמנו – יכולה לחבר את יכולת ההתבוננות העצמית עם אינסטינקט החמלה העצמי. זוהי היכולת להתבונן בעצמי מנקודת מבט אובייקטיבית ומקבלת. זוהי פונקציה מרכזית של אגו מפותח באופן בריא.
זהו התהליך הכרחי – להתנער מהמחשבות המחלישות ולהתחיל להתייחס אל עצמנו בחמלה.
אני לא יכול להפריז בחשיבות של להיות מודע לשיח הפנימי. עם מספיק תרגול, מיינדפולנס מעורר בסופו של דבר את רוח הלחימה כדי להתנגד לדפוסים הפוגעניים מהילדות, ולהחליף אותם במחשבות תומכות.
****
ואני מוסיפה ומחזקת את העוצמה שיש להוצאת הדפוסים והמנגנונים האלה לאור.
מבחינתי יש חשיבות גדולה להבנה שהמגנונים האלה – שנראה שתמיד פועלים נגדנו – כל המחשבות הרעות והביקורתיות על עצמנו, הדחיינות, הפרפקציוניזם, חוסר ההתמדה – הכוונה המקורית שלהם הייתה לטובתנו. להגן עלינו. ככה המח הילדי (המותקף והמבוהל לא פעם) ארגן את הדברים כדי שנוכל לשרוד.
למשל דחיינות – מונעת מאיתנו לעשות דברים לא כי אנחנו עצלניות [זה ממש לא עצלנות], או חסרות אחריות, או מטומטמות – אלא כי יש משהו שהוא מאוד מפחיד בלעשות. לכן עדיף לא.
המשהו המפחיד יכול להיות לקבל ביקורת, להכשל, להצליח, לקבל התעלמות, לקבל זלזול. הדחיינות שומרת עלינו ממשהו שבמוח שלנו נתפס כהרבה יותר מסוכן מ-לא לעשות ולדחות.
לכן – הוצאה לאור של המנגנונים האלה היא חשובה, מרפאת. להבין שאני לא סתם דחיינית / עצלנית [בהמשך לדוגמה כאן] – אלא שומרת על עצמי.
בקליניקה אני קוראת לזה לעדכן גרסה. ללמוד להרגיש מוגנת ובטוחה בזכות עצמי, ופחות ופחות להזדקק למנגנונים הישנים האלה, שכבר לא רלוונטים לעכשיו.
מלבד המיינדפולנס שווקר מציע – אני כמובן ממליצה על EFT, ועל הו'אופונופונו ועל כתיבה.
מוזמנות להוסיף את ההמלצות שלכן.
הפוסט הבא – על החלמה רגשית.
פוסט 9 – החלמה רגשית (1)
כמו תמיד – הקדמה –
השאלה העיקרית כאן – עד כמה יש מקום לכל הרגשות שלי? זו שאלת מפתח שיש לה כל כך הרבה השלכות.
השילוב של הורים / משפחה פוגעים [מכל סוג] יחד עם התרבות שנותנת פחות ופחות מקום לרגשות ה"שליליים" – היא שילוב מכווץ וסוגר.
כשילד.ה לומדת שאין מקום לקושי שלה, לכאב, לפחד, לכעס, יש לה פחות ופחות גישה לרגשות האלה.
מה זה אומר ללמוד שאין מקום? כשקושי וכאב מקבלים יחס של השתקה או זלזול או ביקורת או דחייה או התעלמות – אז כדי לשרוד – לומדים לא לתת מקום לרגשות האלה.
בהתחלה כלפי חוץ – כדי לא לתת פתח ל[עוד] פגיעה – וכך גם אובדת האפשרות לתת לזה מקום פנימי. בינינו לבין עצמנו.
יש עוצמה רבה בלהאמין שמותר לנו להרגיש הכל, שמותר ובטוח לנו להרגיש גם את הרגשות ה"טובים" וגם את ה"רעים".
בסשנים של EFT מתחילים בדרך כלל בדיבור הדברים ה"רעים" כל מה שקשה ומציק ולא נעים.
זה בהתחלה מוזר ולפעמים מפחיד לשמוע בקול את כל ה"ג'יפה" שרצה לנו בראש. לפני סשן ראשון אני תמיד "מזהירה" – לא להבהל מכל השלילי הזה.
אבל יש בזה ריפוי גדול. ללמוד לקבל את עצמנו על כל חלקינו. אין טוב ואין רע. כל החלקים שלנו – מותר להם להיות מקובלים ואף אהובים.
**** מתוך הספר של פיט ווקר***
כמו בתהליכי מחשבה, הורים יכולים לגרום נזק גם בתפקוד הרגשי. החלמה רגשית היא חלק מהותי בתהליך ההחלמה, במיוחד כשהחברה והתרבות גם הן מעודדות לא פעם להדחיק ולהשתיק את הרגשות ה"שליליים".
זה אנושי ובריא שיש את שני הקצוות – שמחה ועצב, אהבה וכעס, אמון וחשדנות, אומץ ופחד. הימנעות מהצד ה"שלילי" של קשת הרגשות, יכולה ליצור לפחות שני מצבים כואבים:
בראשון, האדם פוצע ומתיש את עצמו בניסיונות בלתי נגמרים להימנע מתחושת דחיה, ולמעשה נתקע בה יותר. זה כמו הארכיטיפ של הליצן, שהמאמצים שלו להשתחרר מחתיכת נייר דביק מסבכים אותו יותר ויותר.
בשני, הדחקה של קצה אחד של הרצף הרגשי מובילה לעיתים קרובות להדחקה של הרצף כולו, והאדם הופך לקהה רגשית.
התינוק של חיוניות רגשית, נזרק יחד עם מי האמבטיה של התחושות והרגשות שאין להן מקום.
ההדחקה של הקצה ה"שלילי" גורמת להרבה כאב מיותר, כמו גם לאובדן של היבטים חיוניים רבים של היכולת להרגיש. חלק ניכר מהעלייה בשנים האחרונות בתחושת הבדידות, הניכור והסחות הדעת הממכרת שפוקדת את החברות התעשייתיות המודרניות הוא תוצאה של אנשים שלמדו ונאלצו לדחות רגשות. במקרה כאן – הנורמות של החברה מתחברות עם הפגיעה בבית.
כך נוצר מצב שבשום מקום, לא ביני לבין עצמי, או בנוכחות החברים הקרובים ביותר, מותר להיות ולחקור את כל המצבים הרגשיים: כעס, דיכאון, קנאה, עצב, פחד, חוסר אמון וכו'.
כולם חלק נורמלי מהחיים, ועם זאת, הם הפכו לחוויות אנושיות שיש להמנע ולהתבייש בהן.
אבל לרגשות האלה יש תפקיד מכריע בתפקוד הנפשי שלנו.
אספקט עיקרי אחד הוא היכולת להגנה עצמית, שמירה על עצמנו.
בלי גישה לרגשות ה"שליליים" אנחנו מאבדים גישה לזיהוי מצבים פוגעים, לא הוגנים, מתעללים, מזניחים.
מי שלא יכולה להרגיש עצב – קשה לה לזהות מתי מתנהגים אליה בחוסר הגינות.
מי שלא יכולה להרגיש כעס או פחד – מול התעללות וניצול – בסכנה להשאר שם מבלי למחות על כך.
הערכה עצמית קשה עד בלתי אפשרית – כשיש מקום רק לחלק מהרגשות. אין מקום לטעויות.
אף רגש חיובי לא יכול להמשך לנצח – רק הוא.
בפוסט הבא – על אינטלגנציה רגשית ועל חשיבות תהליך האבל.
פוסט 10 – החלמה רגשית [2]
הפעם ההקדמה אחרי.
***
מתוך ספרו של פיט ווקר: דניאל גולמן מגדיר אינטליגנציה רגשית כיכולת לזהות ולנהל בהצלחה את הרגשות שלנו ולהגיב בצורה בריאה לרגשות של אחרים.
כמו שכבר נכתב – אני מאמין שאיכות האינטליגנציה הרגשית שלנו באה לידי ביטוי במידה שבה אנו מקבלים את כל הרגשות שלנו מבלי להתנתק מהם באופן אוטומטי או לבטא אותם באופן שפוגע בעצמנו או באחרים. כאשר אנו אינטליגנטים רגשית אנו מרחיבים את הקבלה הזו גם למקורבים שלנו.
דרך נוספת להגיד את זה – הערך העצמי שלי הוא עד לרמה שבה אני משאיר את הלב שלי פתוח לעצמי בכל המצבים הרגשיים.
רוב ההורים מעוררי Cptsd מזלזלים בהבעת הכאב הרגשי של הילד. הבוז הזה מאלץ את היכולת הכל כך חשובה של הילד לאבל ולעצב בריאים – להפוך לעיכוב התפתחותי.
דוגמה נפוצה היא הורה שפוגע בילדו עד כדי דמעות, ואז יש לו את החוצפה לומר: "תפסיק לבכות או שאני אתן לך סיבה אמיתית לבכות בגללה!".
חוסר לגיטימציה לכאב, לקושי לבכי – מזיק במיוחד כאשר נעשה בשלב הקדם-מילולי. כשהבכי הוא הדרך לבטא רגש.
צורה נבזית נוספת של פגיעה היא התקפה גם על רגשות חיוביים: "מה את שמחה כל כך?".
תגובת הדחייה מצד ההורים לרגשות שלנו מרחיקה גם אותנו מהרגשות האלה. אנחנו נוטשים את הרגשות שלנו ובו בזמן גם מפוחדים מרגשות של אחרים.
כל מפגש עם רגש – הופך לבושה רעילה. בושה ואשמה.
לדעת מה אנחנו מרגישים זה מהותי. כפי שהדגיש קארל יונג, הרגשות שלנו מספרים לנו מה באמת חשוב לנו. כאשר האינטליגנציה הרגשית שלנו מוגבלת, לעתים קרובות איננו יודעים מה אנחנו באמת רוצים, מה טוב לנו, ולכן יכולים להתפתל ולהתלבט בלי סוף, אפילו בההחלטות הקטנות ביותר.
***
ואני מוסיפה –
הרבה הרבה הרבה שנים לא ידעתי מה אני רוצה. בכל מיני רמות ונושאים. עצם השאלה הזו – הייתה מכניסה אותי למצב של ערפל.
לא יודעת.
אין לי מושג.
מה אני רוצה ללמוד, מה אני רוצה לעשות.
ולא הבנתי למה. הרי אני לא חסרת כישורים לחלוטין – מה כל כך קשה לבחור?
בשנים של תהליך ריפוי למדתי שכשמופיע ערפל זה סימן. זה סימן שיש צורך בהגנה. שהדבר שאנחנו רוצים לדעת – כנראה מסוכן לנו באיזושהי צורה, לכן עדיף לא לדעת. עדיף להרים/להוריד מסך ערפל.
ומה היה לי כל כך מסוכן בלדעת מה אני רוצה? הרי עודדו אותי, תמכו בי, החמיאו לי {באמת, בכוונה מלאה]. אז מה קרה שם? לקח לי כמה שנים להבין את זה.
כי גם אם המילים אמרו תמיכה, המעשים וההתנהלות בפועל אמרו דבר אחר. גם אם זה לא נעשה בכוונה רעה.
המסר שריחף לו מתחת היה – תמיד יש משהו דחוף יותר, או חשוב יותר ממה שאת צריכה. ובעיקר – תמיד יש מישהי מסכנה יותר וזקוקה יותר [אמא שלי].
אז עם הזמן, למדתי להניח את הרצונות שלי בצד. כדי לא להתאכזב שוב, לא להפגע שוב.
עד ששכחתי איך זה לרצות.
מבחינת המוח ההישרדותי שלי לרצות=סכנה. כי אז אני מעמידה את עצמי בעמדה חשופה לפגיעה ולאכזבה.
אז עדיף לא לרצות ולא לדעת.
הריפוי הוא ללמוד שמותר ובטוח לרצות, לאמן מחדש את שריר הרצון, ולדעת שבכל מקרה אני בעדי, גם אם מה שאני רוצה יקרה וגם אם לא.
בפוסט הבא – על תהליך האבל
פוסט 11 – החלמה רגשית [3] – תהליך האבל ואוורור מילולי-רגשי
לפני כן – הקדמה.
שני נושאים כאן – שונים אבל גם מאוד מחוברים.
לתת מקום לאבל – אבל על מה שהיה יכול להיות ולא היה. וגם אבל מה שהיה, ולא היה צריך להיות.
לתת מקום לאבל – גם בינינו לבין עצמנו, וגם עם אחרים. בקצב שמרגיש לנו בטוח.
זה יכול להיות מפחיד – כי אם ניתן מקום לכאב – זה עלול להראות שלעולם לא יגמרו – הכאב והצער.
איך אפשר באמת לתת מקום לכאב ולעצב האלה?
אולי יבוא בכי שלעולם לא יפסיק? אולי הכאב יהיה יותר מדי?
לכן נדרשת פה עדינות, והקשבה פנימה. זו למידה – כי להקשיב פנימה זה אחד הדברים שלמדנו שאולי עדיף לא לעשות. כדי לא להפגע שוב, לא להתאכזב שוב, לא להדחות שוב.
אז ההתקדמות פה היא איטית. ללמוד שבטוח לי להקשיב לעצמי, בטוח לי לסמוך על עצמי, בטוח לי לתת מקום לכאב, בטוח לי להרגיש.
לתת לזה מקום – האוורור הרגשי, הדיבור – להוציא לאור את המילים והרגשות שמסתובבים לנו בראש ובגוף כבר שנים – זה להתחיל לפנות מקום. לאט לאט, בקצב שמרגיש בטוח למח ההשרדותי שלנו. עם אנשים שמרגיש איתם בטוח.
ולפעמים לפני המילים, הדיבור – אם הוא מציף מדי – אפשר להתייחס קודם לגוף. ללמד את הגוף ובעקבותיו גם את המוח, שבטוח ליצור שינוי. לכן הריפוי הוא רב מימדי – קוגניטיבי, רגשי, גופני.
***
מתוך הספר של פיט ווקר:
האבל הוא תהליך מפתח לאינטימיות ותהליך מפתח בתהליך ההחלמה.
אנו מתאבלים על אובדן הילדות, כי האובדנים הללו הם כמו מוות של חלקים חשובים בעצמנו. אבל יעיל מחזיר את החלקים הללו לחיים. הריפוי אפשרי בארבעה רבדים – כעס, בכי, אוורור מילולי והרגשה.
אם בכי או כעס אינם נגישים, אינם עוזרים או גורמים להרגיש גרוע יותר, כנראה שהמיקוד צריך להיות עכשיו פחות באבל ויותר בפירוק ובצמצום המבקר הפנימי.
עבדתי עם לקוחות רבים שהיו כל כך בטראומה סביב האבל, שהיינו צריכים להשקיע חודשים רבים בעבודה ברמה הקוגניטיבית – לפני שהאבל הצליח להשתחרר מההשפעות העוצרות של המבקר הרעיל. בהמשך הספר מובאת הדרכה מעשית לשיקום היכולת להתאבל.
לעתים קרובות קשה לעורר מוטיבציה להתאבל על אובדנים שהתרחשו לפני זמן רב כל כך. רבים מהאובדנים הללו נראים כה מעורפלים, עד שהניסיון לאמץ את תהליך האבל הוא קצת כמו הניסיון ללכת בשמחה לרופא שיניים. מי רוצה ללכת לרופא שיניים? אבל מי לא הולך ברגע שכאב השיניים הופך לחריף?
הפוסט הבא – על החלמה רוחנית
פוסט 12 – ריפוי רוחני
מתוך הספר של פיט ווקר. אחרי כן – התוספות שלי.
החיפוש והריפוי הרוחניים יכולים לרפא את פצעי הנטישה או הבדידות, באמצעות תחושת שייכות.
[הערה: כמובן שאמונות רוחניות הן עניין פרטי ואישי. המטרה שלי היא להצביע על מושגים פסיכולוגיים שיש להם היבט רוחני ולא עדתי/דתי. עם זאת, אני מודע לכך שחלק סבלו גם מהתעללות רוחנית בילדות, ואם המונח "רוחני" פוגע או מעורר טריגר בכל דרך שהיא, לא להסס ולדלג על החלק הזה. ישנם כלים שימושיים רבים אחרים בארגז הכלים הזה].
היבט מרכזי של קושי הוא היעדר תחושת שייכות – שייכות לאנושות, לחיים, לכל אחד או לכל דבר. זהו קושי וכאב גדולים, להרגיש ולהיות לא רצויים או שאין לנו מקום, בכל רובד שהוא, במשפחת המוצא שלנו. לעולם לא להרגיש כלול, להרגיש חלק. וכך יש ניסיון מועט או כלל לא בזירה חברתית כלשהי שמרגישה בטוחה ומסבירת פנים.
פגשתי רבים שזיק ראשון של "שייכות" הגיע אליהם במסע שהחל כעיסוק רוחני. כיוון שלא מצאו דבר מלבד תחושת בגידה ביחסים עם בני אדם, הם פנו לעזרה רוחנית.
מי שנפגעו במשפחתם, לרוב אינם מוצאים תחושת שייכות בדתות מסורתיות או מאורגנות. מאחר שדת קונבנציונלית מזכירה יותר מדי את המשפחות הלא מתפקדות שלהם, חלקם מחפשים גישות רוחניות איזוטריות יותר. הם מוצאים תחושת שייכות למשהו גדול ומנחם יותר על ידי קריאת ספרים רוחניים או עיסוק בתרגול מדיטטיבי. זה גם מאפשר להם לעקוף את הסכנה של מגע אנושי ישיר. יש מי שיוצרים את תחושת השייכות על ידי הימצאות בטבע, על ידי האזנה למוזיקה או על ידי התלהבות מאמנויות.
חוויה רוחנית היא הרגשה מרגשת ועוצמתית של רווחה, המלווה בתחושה שיש כוח חיובי ושפיר מאחורי היקום, כמו גם בתוכך. זה יכול להביא לתחושת חסד, להרגשה עמוקה שאתה בעצם שווה, שאת שייכת לחיים האלה ושהחיים הם מתנה. יהיה המקור אשר יהיה, המסע הרוחני יכול לתת את תחושת השייכות הראשונה למשהו גדול יותר ובעיקר טוב.
חוויות כאלה יכולות להוביל לקריאה / שמיעה של סופרים, דוברים, מיטיבים, ולפעמים נפתחת דלת למציאת נחמה עם בן אדם בשר ודם. בסופו של דבר, זה עשוי אפילו לגדול לתחושה שיש כמה בני אדם בחוץ שהם טובים ובטוחים מספיק כדי לעסוק איתם.
****
ואני מוסיפה –
החלק שאני אכתוב כאן, יכול להפוך ולהגיע לאורך ספר בקלות.
את תחושת השייכות שכל כך חיפשתי [ואפילו לא ידעתי שאני מחפשת] מצאתי בגיל 17. גיל נפיץ לכל הדעות. אתן יכולות לנחש את ההמשך.
זה התחיל דווקא כשיעור בחירה מובחר בבית ספר בו למדתי, עם מישהו שהציג עצמו כד"ר לפיזיקה. אי שם בשנות ה-80, להתכנס פעמיים בשבוע אחר הצהריים בדירה ירושלמית. מפגשים שנמשכו עד 11 בלילה. פעם בנושאים יותר מדעיים, פעם בשבוע יותר רוחניים. זה היה באמת מרתק. להכיר וללמוד פיזיקה קוונטית, לקרוא את קסטנדה, גורדייף, אושו, אוספנסקי וכו.. זה היה אינטנסיבי, ואז בתקופת הצבא נפסקו הפגישות.
ואז חודש הקשר עם ה"מורה", ונפתחו קבוצות ללימוד עצמו של האדם בתל אביב. ממפגשים של פעם בשבוע זה הפך ליותר ויותר אינטנסיבי, עד שעברנו לגור בקומונה בתל אביב. בסופו של דבר, כל הפעילות הזו [שכללה הרבה מאפייני כת] הופסקה כי הקבוצה/כת שאותו מורה היה שייך אליה – הורתה לו להפסיק.
זה תיאור ממש ממש מקוצר, לתהליך שנמשך בסופו של דבר על 10 שנים.
העניין המרכזי הוא באמת תחושת השייכות. זה מה שחיפשתי, שהייתי ממש זקוקה לו, וזה מה שמצאתי שם. במחיר של ניתוק והתרחקות מחברים, ממשפחה, הפסקת לימודים וכו. ברור לי שאם הנפש שלי לא הייתה כל כך צמאה להרגשת שייכות, זה לא היה עובד עלי.
ומאז, יש לי אלרגיה חזקה לגברים עם שרוואלים לבנים.
ומאז מצאתי גם לימודים רוחניים מיטיבים, לימודי ימימה אותם למדתי 10 שנים, מרגרט לינץ שאיתה למדתי לעומק EFT, אברהם היקס, לואיז היי ועוד ועוד.
הפוסט הבא – הכרת תודה והורות טובה מספיק
פוסט 13 – החלמה גופנית
מתחילה עם הקדמה שלי –
הפגיעה והטראומה נצרבים בגוף. הגוף זוכר.
לפעמים זה נדמה כאילו אי שם, לפני 30-40-50 שנה הודלקה אזעקה במערכת שלנו, ומאז אף אחד.ת לא הורידה את השאלטר. הגוף [ויחד איתו כל השאר] נמצאים בדריכות מתמדת – מאין תבוא הפגיעה הבא?
צריך כל הזמן להיות על המשמר, בכוונות. אף אחד לא עדכן אותנו שכבר אפשר לרדת ממגדל השמירה.
להיות במצב חירום כרוני – מצב שאמור להיות נקודתי ולשמור עלינו ברגעים של סכנה ממשית ואז לחזור לשגרה – להיות במצב הזה כל הזמן – יש לזה השלכות רבות.
המח כל הזמן במצב חירום. זה אומר שצריך כל הזמן להיות על המשמר – להיות מוכנים ל-Fight \ Flight \ Freeze \ Fawn.
זה אומר איזה הורמונים פעילים אצלנו – הורמונים של דחק [אדרנלין, קורטיזול] או הורמונים של צמיחה [סרוטונין, דופמין, אוקסיטוצין, אנדורפינים].
זה אומר שכל המערכות האחרות בגוף, מלבד אלו שמוכנות לבריחה / התקפה / קפיאה – על הולד, לפעמים שנים: מערכת העיכול, מערכת החיסון, החשיבה היצירתית, הרצון. אין משאבים ל"מותרות" כאלה כשיש סכנה.
זה אומר שצריך ללמוד מחדש שזה בטוח להוריד את רמות הכוננות והסטרס. ללמוד מחדש שגם אם אני מורידה את רמת הכוננות, יורדת ממגדל השמירה, העולם לא קורס. לא מתפרק. אני כבר לא אותה הילד.ה שתלויה במבוגרים סביבה.
זה דורש למידה חדשה, הסתגלות. להאמין ולדעת שבאמת בטוח להוריד את רמות הסטרס. כי יש סיבה שהסטרס הזה נמצא – לשמור עלינו. ועכשיו זה ללמוד מחדש שבטוח להיות רגועה.
לפעמים צריך להתחיל מהגוף. להוריד את רמות הסטרס וההצפה – כדי שיהיה אפשר בכלל להגיע גם למילים, למחשבות, לרגשות.
***
לפני כעשר שנים התחילו לי רגישויות למזון. זה התחיל מגלוטן [גיליתי את זה במקרה] ועם השנים נוספו עוד מזונות. זה היה מתעתע – כי הסימפטומים הם בכלל לא במערכת העיכול. זה יכול להיות כאבי שרירים ומפרקים, עייפות, חוסר מיקוד, דמעות מהעיניים, רגישות בחניכיים. ואיך כל זה קשור למזון – המורה שלי ל-EFT הכיר פעם את המונח מעי דליף [Leaky Gut] – והרבה חלקים הסתדרו לי במקום.
זה קורה בעקבות סטרס של הרבה שנים. תהליכים שקורים בגוף במשך שנים עד שיש סימפטומים. לכן כל כך חשוב ללמוד איך, וגם ללמוד שבטוח – להוריד את רמות הסטרס והכוננות. אם תרצו, יכולה לפרט בפוסט אחר על מעי דליף.
ומזמינה למפגש הוירטואלי השלישי שלנו – טכניקות ותרגילים להוריד את הסטרס. יום רביעי 24.8 בשעה 11:00.
***
רוב הנזק הפיזיולוגי של טראומה ממושכת קורה בגלל שאנחנו נאלצות לבלות כל כך הרבה זמן בעוררות יתר – תקועים במצב של השרדות באחד או יותר המנגנונים – Fight \ Flight \ Freeze \ Fawn.
כאשר אנו במתח כרוני, בהפעלה תמידית של מנגנוני ההשרדות [תקועים בהפעלת מערכת העצבים הסימפתטית], שינויים גופניים מזיקים נעשים מושרשים בגופנו.
להלן כמה מהדוגמאות הנפוצות ביותר להשפעות גופניות של טראומה מתמשכת:
- דריכות יתר
- נשימה רדודה ולא שלמה
- רמה גבוהה וכרונית של אדרנלין
- מתיחות כרונית בשרירים
- שחיקה כתוצאה מהמתח והדריכות הכרוניים
- חוסר יכולת להיות בנוכחות מלאה, נינוחה ומקורקעת בגופנו
- בעיות שינה כתוצאה מעוררות יתר
- הפרעות במערכת העיכול כתוצאה מהלחץ
- נזק פיזיולוגי כתוצאה מהתמכרויות או שימוש יתר באלכוהול, במזון או בסמים
יתרה מכך, במקרים של התעללות פיזית ומינית, היכולות שלנו להתנחם פיזית במגע מתבטלות או נפגעות; ובמקרים של התעללות מילולית ורגשית, היכולות שלנו להתנחם בקשר עין ובשיחה אינן מפותחות או מופחתות באופן ניכר.
עזרה עצמית סומטית
החדשות הטובות הן שריפוי גופני מתחיל להתרחש באופן אוטומטי כאשר אנו מפחיתים את הלחץ הפיזיולוגי שלנו על ידי ניהול פלאשבקים יעיל יותר [פירוט בהמשך, הערה שלי].
תמיכה גדולה לגוף מגיעה גם מעבודת האבל של החזרת היכולת לבכות בחמלה ולהביע כעס בהגנה. שני התהליכים יכולים לשחרר את הכיווץ והמתח התמידיים, לשפר את השינה, להפחית עוררות יתר ולעודד נשימה עמוקה וקצבית יותר.
עם זאת, ללא עבודה גופנית מפורשת נוספת, יתכן שלא יגיע אורח חיים רגוע לחלוטין בגוף.
למרבה המזל, ישנן דרכים אחרות של עזרה עצמית לריפוי הפצעים הפיזיולוגיים של Cptsd.
הסעיפים "מיינדפולנס סומטי [גופני]" ו"עבודה סומטית אינטרוספקטיבית" בפרק 12 מתארים טכניקות שיכולות לעזור להפחית את רמות האדרנלין, להירגע עמוק יותר ולשפר את העיכול שלך.
גם שלב 7 של שלבי ניהול הפלאשבק מכיל שש טכניקות סומטיות לעזרה עצמית להירגעות מתוך עוררות יתר הפיזיולוגית של פלאשבק.
עוד תרגול סומטי מועיל במיוחד הוא מתיחות. מתיחה שיטתית קבועה של קבוצות השרירים העיקריות של הגוף יכולה לעזור לך להפחית את הכיווץ שמתקבע בגוף כאשר ארבעת ה-F מופעלים באופן כרוני.
ללמוד להתמתח היה ניסיון גדול עבורי, בגלל השריון הקיצוני שלי. זו הייתה משימה של טיפול עצמי שהתרעמתי עליה מאוד, ולקח לי הרבה זמן לאמץ מתיחות כתרגול קבוע.
גם ריקוד ותנועה, עוזרים לצאת ממצב כרוני של תגובת FREEZE.
פוסט 14 – שיפור ביחסים [1]
לפני כן הקדמה.
יחסים. מערכות יחסים. מאיפה בכלל להתחיל. כמו פרקטל בתוך פרקטל – ההשפעה של היכולת, או חוסר היכולת – או יותר נכון הפחד – ליצור יחסים קרובים ואינטימיים – מתגלה. בכל תחום בחיים.
כי אם מערכות היחסים הקרובות הראשונות בחיינו [ההורים] לימדו אותנו שיחסים זה לאו דווקא מקום בטוח ואולי אפילו מסוכן, או מאוד מסוכן, אז אנחנו יכולים להתנדנד כל הזמן בין שני כוחות מאוד חזקים ומאוד מנוגדים. מה שנותן תחושה חזקה של תקיעות, של תסכול.
מצד אחד, הרצון לקרבה, לקשר – זה הרצון הטבעי שלנו כבני אדם. ומצד שני – מבחינת המח ההשרדותי שלנו – יחסים ובמיוחד יחסים קרובים – מוגדרים כאזור סכנה. אלף נורות אדומות מהבהבות מעל אפשרות ליחסים קרובים.
וכדי למנוע מעצמנו יחסים קרובים – כי מבחינת המח ההשרדותי זה ממש מסוכן ומקום לפגיעה – אנחנו יכולים "לארגן" לעצמנו כל מיני מנגנונים שמחבלים לנו ביחסים. מנגנונים שיכולים להראות כמו מנגנוני הרס עצמי אבל באמת באמת – הם מנגנוני הגנה. שומרים עלינו לא להכנס לאזורי סכנה של יחסים קרובים.
למשל – נטיה לריב או לגרום לפיצוצים – זו שומר מקרבה. נטיה לשמור הכל בבטן ולא לשתף – זה שומר מקרבה. המח שלנו מופלא ביכולת שלו להמציא לנו פטנטים ששומרים עלינו. רק הבעיה עם המנגנונים האלה שהם ממשיכים לעבוד הכי חזק שאפשר גם כשמקור הסכנה כבר לא בסביבה ואנחנו באמת רוצים קרבה.
זה התהליך, זה הדרך. ללמד את המח שלנו מחדש שיחסים יכולים להיות בטוחים. קודם כל עם עצמנו, אולי עם חיות בית, וגם עם אנשים שאנחנו יכולים לסמוך עליהם. כן, זה יכול להיות טריקי כי אולי נבחר שוב במישהו שיכול לפגוע בנו. לכן זה קודם כל ריפוי היחסים עם עצמנו כדי שנוכל לשמור על עצמנו באמת.
***
מתוך הספר של פיט ווקר:
פרק חדש – פרק 3 בספר. הפרק נפתח באזהרה – המקור של הכאב ושל הפגיעה הוא יחסים. לפעמים הפגיעה והבגידה היו גדולות כל כך – שאי אפשר לצפות לתת אמון בקלות בבני אדם.
אפשר להתחיל מלהשתמש בכלים אחרים בספר שיותר מתאימים. ריפוי יכול לבוא גם מיחסים עם חיות בית, עם טבע. מוסיקה, אמנות.
מטפלים רבים רואים ב-Cptsd כהפרעת התקשרות. כשילד.ה גדל.ה ללא מבוגר שאפשר ליצור איתו קשר בטו ובריא. כמעט תמיד, יש בבסיס הפגיעה הזנחה רגשית, ותוצאה מרכזית של זה היא שאין בשנים הראשונות לחיים אף מבוגר שמדגים את הכישורים הנחוצים ליצירת יחסים קרובים ואינטימיים.
כאשר הצורך ההתפתחותי לתרגל קשר בריא עם מטפל אינו מסופק, יש בדרך כלל מאבק למצוא ולשמור על מערכות יחסים תומכות בריאות בחייהם הבוגרים.
השורשים של חרדה חברתית
כשגדלים בלי מקור בטוח ויציב של אהבה, תמיכה והגנה, נוצר קושי חברתי.
הזדקקות למשהו מאחרים יכולה להרגיש מסוכנת במיוחד. היכולת המולדת לחוות נוחות ותמיכה ביחסים הופכת למוגבלת מאוד או לא קיימת.
יש רבים שלומדים לתפקד מבחינה חברתית בצורה די מספקת. זה קורה במיוחד במצבים מובנים שבהם הציפיות באירוע/מפגש ברורות ומטרות משותפות תופסות את המיקוד ולא שיחות אישיות.
עם זאת, מצבים חברתיים לא מובנים, כמו השתתפות במסיבות או סתם בילויים, יכולים להיות קשים יותר. ביטוי עצמי ספונטני מרגיש כמו טריגר לפגיעות שהיו בילדות – ביקורת, זלזול, התעלמות.
במקרים חמורים – הקושי יכול להפוך לחרדה חברתית או פוביה חברתית. פחד שיראו, בושה ופחד מאינטראקציות.
כשהייתי במצב הכי גרוע – אפילו לא יכולתי להוציא את הזבל כשהייתי בפלאשבק. חששתי שהשכנה שלי – השכנה המתוקה שלי – תסתכל מהחלון ותראה כמה עלוב ומעורר רחמים אני. גרוע מכך, פחדתי מהסיכוי שהיא תצא ותרצה ליצור איתי אינטראקציה.
מסע של ריפוי יחסים
האירוע שאני עומד לתאר סימן צעד ענק במסע הארוך וההדרגתי שלי להיפתח לאינטימיות אמיתית. ישבתי על המרפסת שלי עם הכלב שלי ג'ורג', הישות היחידה שבאמת יכולתי להירגע איתו. לפתע הוא השתחרר מהרצועה שלו וחצה את הרחוב בריצה במרדף אחרי חתול. לפני שהספיק להגיע לחתול, הוא נדרס על ידי מכונית. זה היה הדבר הגרוע ביותר שאי פעם קרה בחיי הבוגרים, וכשההלם [הדיסוציאציה] עברו, שקעתי בתחושת הנטישה.
כפי שהייתי בילדותי כשהרגשתי מוצף, התחבאתי בחדר שלי במשך שלושים ושש שעות – פחדתי ממגע עם שותפיי לדירה. הייתי בן 28 ועדיין הייתי חרד לחלוטין לגבי הצגת פגיעות כלשהי. כל מערכות היחסים שלי פותחו במסווה של הבחור המצחיק והנעים, ולא היה סיכוי שאתן לעצמי להיראות במה שהרגיש כמו מצב דוחה.
לא הצלחתי לישון, וכאשר חוסר השינה התדרדר לפחד שאני באמת משתגע. משום מקום הגיע החסד המדהים הזה. זה היה החסד של כניעה עמוקה לבכי – שחרור מתייפח ארוך מרגיע יותר מכל מה שחוויתי אי פעם. כשהדמעות ירדו ידעתי שאני אהיה בסדר וידעתי שאני לא הולך להשתגע. יכולתי להתמודד עם השותפים שלי לדירה עם תחושת ההערכה העצמית האמיתית ביותר, אולי הראשונה שהכרתי מעודי. ומנקודה זו ואילך, ידעתי שאני רוצה עוד מהדמעות המרפאות להפליא האלה.
פוסט 15 – שיפור ביחסים [2]
יחסים. כל כך מרכזי, משמעותי. ההשלכות וההשפעות ניכרות כמעט בכל מקום בחיינו אליו נסתכל.
יחסים עם אנשים, יחסים עם כסף, יחסים עם הגוף, יחסים עם הערך שלי, יחסים עם עצמי.
מהניסיון שלי – יש דרך ללכת ביחסים שלי עם עצמי. להגיע למקום טוב דיו או אפילו טוב ממש, ומשם אפשר להתחיל לרפא גם יחסים אחרים. וזו לא דרך ישרה, שלב אחרי שלב, אלא יותר ספירלה. ריפוי היחסים עם עצמי מאפשר ריפוי יחסים נוספים. כשבסופו של דבר הכל תמיד זה היחסים עם עצמנו – ובעקבותיהם מה אנחנו מאפשרים שיהיה בחיים שלנו.
לפני כמה שנים, בדיוק בזמנים האלה – ישבתי והתלבטתי אולי לכתוב איזה פוסט לשנה החדשה. בדקתי עם עצמי על מה בא לי לכתוב, מה אני מאחלת לעצמי, מה השתנה בשנה החולפת.
התשובה שעלתה לי היממה אותי. ממש. פתאום הבליחה לה הידיעה הברורה שאני אוהבת את עצמי. ככה בפשטות. שאני בעדי. זה היה כל כך כך לא מובן מאליו. זה הגיע בתהליך ריפוי ועם הרבה הרבה EFT, לנקות לנקות, לנקות.
וזה היה פלא גדול בעיני. כי במשך שנים היחס שלי לעצמי היה משהו בין תיעוב, לבין – טוב יש אולי כמה דברים שאת טובה בהם, לבין אין לי בכל מושג מי אני ומה אני רוצה. וחוזר חלילה.
ופתאום עלתה הידיעה הברורה הזה – אני בעדי. לא משנה מה. וואו!
זה לא תמיד באותה עוצמה ולא תמיד בכל התחומים, אבל יש בה סירוב בסיסי ולרוב כבר אוטומטי – לצאת נגד עצמי. יוצא דופן זה תחום ההורות, בו אני יכולה ליפול מטה, בביקורת עצמית מצמיתה.
לכבוד השנה החדשה – אני מזמינה ללייב שלישי [או רביעי?] כאן בקבוצה – על חמלה ואהבה עצמית.
ביום שישי 23.9 בשעה 14:00. הסרטון ישאר כאן בקבוצה.
***
מתוך הספר של פיט ווקר:
ריפוי הבושה שסוגרת אותנו בבדידות
אחרי האבל על הכלב האהוב, קריאה נוספת ומחקר הובילו אותי לבקש עזרה, וכך יצא שבורכתי במזל רב למצוא מטפל מספיק טוב [good enough] בניסיון הראשון.
זה היה הישג עבורי, אבן דרך, והוא התפתח למסע ארוך של מציאת עזרה מתוך יחסים, עם מערך של מרפאים, מטפלים, קבוצות טיפוליות וחברויות עמוקות יותר. חוויות אלו נעו בין מועילות ביותר לבין ההיפך מריפוי, אך ככל שחלף הזמן הן הפכו מועילות יותר ויותר.
היבט מרכזי בעבודת היחסים המועילה באמת היה מה שג'ון בראדשו מכנה "להרפא מהבושה המגבילה". אני מאמין שאי אפשר לרפא בושה רעילה ללא עזרה מתוך יחסים. כמה מטפלים וקבוצות סייעו לי מאוד להתנתק מהבושה, שגרמה לי להסתתר בכל פעם שלא יכולתי להיות בפרסונה המושלמת שלי.
במקביל, למדתי שאינטימיות אמיתית קשורה לרמה שבה יכולתי לשתף בנקודות התורפה שלי. ככל שתרגלתי יותר ויותר אותנטיות רגשית, הקרחון של בדידותי החל להינמס.
חשוב לציין כאן שקבוצות יכולות להיות אפילו יותר חזקות לריפוי הבושה מאשר עבודה פרטנית. הסיבה לכך היא שבדרך כלל יש יותר פגיעות [vulnerability] הדדית בקבוצה מאשר בעבודה פרטנית. יתרה מכך, תחושת חמלה כלפי מישהו שסבל באופן דומה לנו לפעמים מתרחבת באופן טבעי לתחושת אותו הדבר כלפי עצמנו.
חוויות טיפוליות של יחסים הגבירו את החמלה העצמית שלי הרבה יותר ממה שהצלחתי להשיג בעצמי. יתרה מכך, אני מאמין שחמלה עצמית לא מספקת היא המעכב ההתפתחותי הגרוע מכולם, וחמלה עצמית משוחזרת היא אבן היסוד של כל החלמה יעילה.
בדיעבד אני יכול לראות בבירור שככל שהחמלה העצמית שלי גברה, הבושה הרעילה שלי פחתה.
למצוא עזרה ליחסים טובה דיה
בהמשך הספר יש מדריך כיצד למצוא מטפל.ת טוב.ה וקבוצה מתאימה.
תיאורטיקנים של תיאוריות התקשרות פיתחו את הרעיון של השגת התקשרות בטוחה כדי לתאר את המצב של התאוששות מספיקה של הפרעת התקשרות של Cptsd. עדות לכך בדרך כלל היא יצירת לפחות מערכת יחסים אחת תומכת ואמינה דיה.
רבים מהטיפולים המוצלחים שהדרכתי מגיעים לסיומם כאשר הלקוח זוכה למערכת יחסים בטוחה שהושגה מחוץ לחדר הטיפולים שלנו. זה בדרך כלל בן זוג או חבר טוב שאיתו האדם יכול באמת להיות עצמו.
מגיבים רבים באתר שלי מספרים על העזרה שהם מקבלים מאחרים באמצעות קבוצות ופורומים מקוונים. קבוצות אלו יכולות להיות מועילות במיוחד עבור אלה שעדיין מתקשים להיות במצב פגיע באינטראקציות אישיות. לפעמים המרחק והאנונימיות היחסית של הפורומים האלה יכולים להפחית את הפחד מחשיפה עצמית, וזה יכול לשפר את ההתייחסות הטיפולית. נראה שמספר הולך וגדל של מטפלים מציעים גם פגישות טלפוניות מאותה סיבה.
הפוסט הבא – עדיין בעניין ריפוי ביחסים [שזה בעצם כמעט הכל] – על "כריתת הורים" וריפוי יחסים
פוסט 16 – ריפוי יחסים [3] – להתגרש מההורים
ללמוד להיות הורים לעצמנו. לפעמים זה לא פשוט לא רק כי לא יודעים איך – איך זה לדאוג לעצמנו, להגן על עצמנו.
אלא גם לפעמים יכולה להיות התנגדות פנימית להפוך להורים לעצמנו. התנגדות נסתרת, לרוב.
כי אם הילד.ה הופכים למבוגר האחראי, הדואג, המטפל – זה אומר באישזהו מקום וויתור על התקווה שההורים יהיו הורים דואגים ומטפלים.
ועל התקווה הזו קשה לוותר, לא פעם. זה תהליך של אבל. הכרה בכך שההורים שלי לעולם לא יספקו לי את מה שאני רוצה/צריך.
גם אם זה ברור הגיונית, הכמיהה הזו בפנים קיימת.
נתקלתי בתוכי בכמיהה הזו בכל מה שקשור לכסף. ההבנה שחלק גדול ממה שתקע אותי להרוויח יותר היתה הכמיהה שיבוא כבר איזה מבוגר אחראי וידאג לי. יציל אותי. ואם אני ארוויח מספיק – זה אומר שאני מוותרת על הכמיהה הזו.
****
מתוך הספר של פיט ווקר:
הרבה פעמים מתחילים טיפול כשעדיין נמצאים תחת שליטה של ההורים הפוגעים, שליטה חיצונית ופנימית.
באמצעות חקירה מעמיקה של טראומת ילדותם, רבים מהלקוחות שלי השיגו חופש פסיכולוגי מהוריהם, בפעם הראשונה בחייהם. זה היה חופש שהם לא השיגו בפועל למרות גם אם חיו לבד במשך עשרות שנים.
היכולת לבנות מערכות יחסים שמטפחות את עצמם עם עצמם, כמעט תמיד קשורה לצמצום משמעותי או ניתוק מוחלט של היחסים עם הוריהם.
למשל, לקוח שלי שאובחן באופן שגוי כסכיזואיד, אספרגר ופרנואיד, חי לבדו כשהתחיל איתי טיפול. הוא היה מאוד סגור ומסוגר. לגרום לו לדבר בהתחלה היה כמו לעקור הרים, אבל עם הזמן גיליתי שהוא בקשר טלפוני יומיומי עם אמו הנרקיסיסטית. בעבודה ובאומץ לב אדיר מצידו, הוא צמצם בהדרגה את הקשר הטלפוני עם אמו: בהתחלה לפעם בשבוע, אחר כך פעם בחודש, אחר כך רק בחגים ואחרי כמה שנים לכמעט אף פעם.
כאשר הורה רעיל ללא הפסקה, לשמוע אפילו כמה מילים מהם יכול לעורר את הניצול לפלאשבק רגשי אינטנסיבי. עבדתי עם לקוחות רבים שהתקדמו מעט מאוד בהחלמתם בזמן שהם שמרו על קשר עם ההורה(ים) הרעילים. יש ספר קלאסי מאת בוב הופמן בנושא זה בשם "להתגרש מאמא ואבא".
הקשרים המשמעותיים הראשונים של ג'ו היו בקבוצת תמיכה ACA ואחר כך בקשרים אישיים מתוך אותה קבוצה.
הערה שלי – גם בארץ יש קבוצות כאלה. אני אשים קישור בתגובות.
הורות מחדש לעצמנו – אמהות עצמית ואבהות עצמית
הורות מחדש היא היבט מרכזי של ריפוי יחסי. זהו בעיקר תהליך של התייחסות לצרכים הרבים שלא נענו בגיל צעיר. בספר הזה אנו מתייחסים שוב ושוב לשני הצרכים הבסיסיים ביותר: אהבה והגנה. בהמשך הספר יש ארגז כלים מעשיים להמשך ההחלמה.
הורות מחדש כרוכה באיזון בין אימהות עצמית לאבות עצמית.
כאשר צורכי האימהות של הילד מסופקים כראוי – חמלה עצמית נמצאת בליבת הווייתה. כאשר הדבר נכון גם לגבי צרכי האבהות שלה, גם ההגנה העצמית נעשית טבועה עמוק.
חמלה עצמית היא מקום המגורים של ההחלמה, והגנה עצמית היא הבסיס שלה.
כאשר חמלה עצמית מבוססת מספיק כ"בסיס הבית" שאפשר לחזור אליו בזמנים קשים, נוצר ממנה באופן טבעי דחף להגנה עצמית.
אנו מקדמים את תהליך ההחלמה שלנו לאין שיעור כאשר אנו מתחייבים לאמהות מחדש ולהוליד מחדש את עצמנו. אני ממליץ לך עכשיו להתחייב להפוך למקור בלתי מעורער של חמלה והגנה על עצמך.
בפוסט הבא – פירוט של אמהות ואבהות לעצמנו
פוסט 17 – אמהות עצמית
כרגיל – קודם הקדמה.
אמהות אצלי היא הרבה כאב. פצע. אצלי זה פחות במושגים של אהבה ללא תנאי – כמו שווקר כתב, אלא ההבנה המוקדמת שכמעט תמיד יש משהו, כלומר מישהו, כלומר מישהי – שהצרכים והרצונות שלה הרבה הרבה יותר דחופים. וכך למדתי לשים את הרצונות והצרכים שלי בצד. זה מנגנון הגנה והשרדות חזק. וכך, אם אני לא רוצה ולא צריכה – אני לא אפגע בכל פעם מחדש. אז יותר "פשוט" לא לרצות ולא להצטרך. לכן, הרבה שנים השאלה – מה את רוצה – הייתה בלתי אפשרית בשבילי. כיביתי את המנגנון הזה, של לדעת מה אני רוצה.
וההצעה הזו – להיות ההורה לעצמי – היא לא פשוטה. זו דרך.
כי כשאני מסכימה להיות ההורה לעצמי, המבוגר המטפל, האכפתי, הנוכח – לעצמי – זה בעצם אומר לוותר על התקווה שיהיה שם באמת מבוגר [אחר] שידאג לי. להפוך להיות המבוגר הזה – זה תהליך אבל על ההורה שכבר לא יהיה כזה.
פנייה והכרות עם הילד.ה הפנימי.ת גם היא חלק מהדרך. להכיר בכאב, לתת תוקף לכך שהדברים שקרו הם לא בסדר, ולהתחיל לדבר עם עצמנו ועם הילדה הפנימית במילים טובות.
***
מתוך הספר של פיט ווקר – אמהות עצמית מגדלת חמלה עצמית
לב המשימה של אימהות עצמית היא בניית תחושה עמוקה שאנחנו ניתנים לאהבה וראויים שיאהבו אותנו. אימהות עצמית היא תרגול של אהבה וקבלה של הילד הפנימי בכל הרבדים – החוויה הנפשית, הרגשית והפיזית שלו. [אם "ילד פנימי" הוא מושג בעייתי מכל סיבה שהיא, אפשר לדמיין שמטפחים את החלק שנעצר והיה חסר בהתפתחות שלך.] אימהות עצמית מבוססת על כך שאהבה ללא תנאי היא זכות מלידה של כל ילד.
ההתאוששות מאובדן האהבה ללא תנאי היא לא קלה. לא לקבל מספיק מזה בתור ילדים זה כנראה האובדן הכי גדול שהיה לנו. למרבה הצער, אובדן זה אינו ניתן לתיקון לחלוטין, מכיוון שאהבה ללא תנאי מתאימה ומסייעת התפתחותית רק במהלך השנתיים הראשונות של החיים. לאחר זמן זה, הפעוט צריך להתחיל ללמוד שאהבת האדם מגיעה עם כמה תנאים.
תקופת האהבה המותנית מתרחשת בהצלחה באמצעות עלייה הדרגתית מאוד בלמידה על גבולות וכללים הכרחיים ובריאים. הפעוט שזוכה להורות מספיק טובה לומד בקלות יחסית לשרוד את ההיצע הפוחת בהדרגה של אהבה ללא תנאי. במהלך הזמן הזה, הילד.ה לומד.ת לאט לאט שגם לאנשים אחרים יש זכויות וצרכים.
בעיות חמורות מצטברות כאשר הפעוט לא מתחיל ללמוד שיש גבולות, וגם לאחרים יש צרכים ורצונות. אם במשך זמן רב מדי אין גבולות, אז מתחיל המסע לעבר נרקיסיזם בבגרות. מצד שני, אם יש יותר מדי גבולות מוקדם מדי, יכול להיווצר ריצוי, שמוביל לתלות.
הורים טובים דיים מציגים גבולות לאט אבל בטוח. הם עושים זאת בקצב כזה שעד שהילד מגיע לגיל ההתבגרות הוא יכול לאזן בין סיפוק צרכיו לבין עזרה למקורביו לספק את צרכיהם. הוא לומד להיות משתף והדדי, משימה התפתחותית החיונית לשמירת האינטימיות בחייו. הטראומה יכולה להתרחש גם כאשר אהבה ללא תנאי נגמרת באופן של הכל או כלום בילדות המוקדמת: יש הורים שיכולים להרעיף אהבה על תינוקות, אבל ברגע שהילד מתחיל להסתובב ולהביע רצון משלו, הם מתחילים להעניש ולדחות.
אי אפשר למצוא במדויק את האהבה הזו שהייתה אמורה להיות לנו כתינוקות – אהבה ללא תנאי. וגם אי אפשר לצפות לקבל את זה ממישהו בחיים שלנו. אולי המקום היחיד שזה יכול להיות – זה בטיפול. אמנם זה למשך שעה או שעתיים בשבוע, אבל זה יכול ליצור שינוי. באורח פלא, ראיתי שהיחס החיובי ללא תנאי של מטפל מספיק בהזדמנויות רבות כדי לתקן באופן משמעותי את הנזק של אי אהבת ההורים. האכפתיות העקבית של המטפל מקלה על ההתעוררות של הצורך שנעלם בשלב מוקדם – להתייחס לעצמנו עם מספיק אהבה ללא תנאי.
עבודה עם הילד הפנימי
אמהות עצמית משמעותה להגדיל את החמלה העצמית ולסרב לשנאה עצמית. הבנה שהענשה עצמית אינה יעילה, וביקורת עצמית פחות יעילה מחמלה עצמית. ליצור מקום בלב בו הילד הפנימי תמיד רצוי, ומתקבל. מוגן על ידי מבוגר חם ותומך. יש מילים שאולי לא שמע מהוריו – הוא יכול להגיד לעצמו עכשיו:
- אני כל כך שמחה שנולדת
- את אדם טוב
- אני אוהבת את מי שאת, ואני עושה הכל כדי להיות לצידך
- את יכולה לבוא אלי בכל פעם שאת מרגישה רע או פגועה
- את לא צריכה להיות מושלמת כדי לקבל את האהבה וההגנה שלי
- כל הרגשות שלך בסדר מבחינתי
- אני תמיד שמחה לראות אותך
- זה בסדר לכעוס, ואני לא אתן לפגוע בעצמך או באחרים כשאת כועסת
- את יכולה לעשות טעויות
- את יכולה לדעת מה את רוצה ולבקש עזרה
- את תענוג לעיניים שלי
- את יכולה לבחור את הערכים שלך
- את יכולה לבחור את החברים שלך ואת לא חייבת לאהוב את כולם
- מותר לך להרגיש לפעמים מבולבלת ולא לדעת את כל התשובות
- אני מאוד גאה בך
פוסט 18 – שיפור ביחסים – אבהות עצמית
הפעם בלי הקדמה.
****
מתוך הספר של פיט ווקר:
אם אמהות עצמית – היא בעיקר כדי להחלים מהפצע של הזנחה, אבהות עצמית היא להחלים מחוסר האונים להגן על עצמך מפגיעה של ההורים ובהמשך מדמויות סמכותיות אחרות.
אבהות עצמית נועדה לבנות אסרטיביות והגנה עצמית, ללמוד להתנהל מול התעללות פנימית וחיצונית.
יש תרגיל חביב עלי באהבות עצמית: מבצע הצלה במכונת זמן
כדי להתגבר על התחושה המציפה של חוסר אונים, שלרוב מלווה פלשבק רגשי, אני אומר לילד הפנימי – אם נסיעה בזמן הייתה אפשרית, הייתי נוסע אחורה בזמן ועוצר את הפגיעה של ההורים שלי.
שזה אומר דברים כמו –
- להתקשר 911 [משטרה]
- להתקשר למועצה לשלום הילד
- אני אתפוס את הידיים שלהם מאחורי הגב – ברגע שמנסים לפגוע
- אי אפשר יהיה לשמוע את הביקורת שלהם
- אני אשלח אותם למיטה בלי קינוח
- אני אשלח אותם לייעוץ כדי שיהיו הורים טובים יותר
- אני אעשה כל דבר שתרצה – כדי להגן עליך
- להזכיר לו שהוא חי איתי עכשיו, בהווה, ואני אעשה הכל כדי לשמור עליו. יש לו עכשיו גוף חזק ויכולת להגן על עצמו וגישה לסיוע ולגורמים משפטיים שיסייעו לו.
הצעות כאלה מספקות לעתים קרובות יציאה מתוך הפחד והבושה, ולפעמים אפילו מצחיקות את הילד הפנימי שלי בהנאה. לפעמים אני אומר לו שאם הייתי יכול, הייתי לוקח אותו בחזרה לגור איתי בעתיד לפני שכל הדברים הנוראים האלה קרו לו. אני מזכיר לו שהוא למעשה חי איתי בהווה עכשיו, שם אעשה כמיטב יכולתי להגן עליו. כעת יש לנו גוף רב עוצמה, כישורים גדולים יותר של הגנה עצמית וגישה לבעלי ברית ומערכת משפטית שתגן עלינו.
כאשר מקבלים בברכה את הילד הפנימי באופן עקבי, בכל היבט של הווייתו, הילד מרגיש בטוח יותר ויותר והופך ליותר ויותר חי ומביע את עצמו. כאשר הוא חווה את העצמי הבוגר שלו מגיע בהתמדה להגנתו, הוא מרגיש בטוח מספיק כדי להתחיל לגשת לחיוניות המולדת שלו, לשובבות, לסקרנות ולספונטניות שלו.
קהילת הורות מחדש
הורות במיטבה היא שילוב של יין ויאנג, איזון בין שני החלקים. לפעמים צריך מודל להורות הזו – אולי מטפל, תומך, חבר או קבוצת תמיכה – שיכולים להראות לנו איך להיות הורים לעצמנו.
הרבה פעמים, תחילת התהליך היא עם ספרים, כשיחסים עם בני אדם עדיין לא מרגישים בטוחים. גם אני עברתי תהליך הדרגתי ארוך של קריאה והשתתפות בהרצאות לפני שהצלחתי לקחת את הצעד המפחיד והמביך להגיע לטיפול, שבו התמזל מזלי למצוא מטפל מספיק טוב כדי לקחת את ריפוי היחסים שלי לשלב הבא.
הטיפול אפשר לי להפנים ולחקות את העמדה העקבית והאמינה של המטפל שלי, שהוא לצדי. זה הוביל אותי להימשך לחברויות בטוחות ואינטימיות יותר. בסופו של דבר, השגתי את ההתקשרות הבטוחה הראשונה מחוץ לחדר הטיפולים, והייתי מוכן לשחרר את הטיפול כמקום היחיד שבו יכול להיות לי קשר עמוק ומשמעותי.
מערכת יחסים בטוחה ותומכת עם אדם אחר מקדמת את צמיחת היכולת שלך לתמוך בעצמך, וכך הנטיות האוטומטיות לנטישה ולביקורת עצמית- נחלשות. באופן משלים, זה מטפח את ההתפתחות ההדרגתית של הקהילה – משאב החיים החיוני שהיה כל כך חסר בילדות. ככל שנהיה יותר תומכים בעצמנו כך אנו מושכים אחרים תומכים יותר. ככל שאנו נתמכים יותר על ידי אחרים, כך נוכל לתמוך בעצמנו.
פוסט 19 – שלבים של החלמה [1]
קודם הקדמה שלי – ואז מתוך הספר של ווקר.
האמת? לפעמים זה מרגיש כמו תיבת פנדורה. מעיין בלתי נדלה של השלכות והשפעות. אין תחום בחיים שלא מתגלה בו ההשפעה של הילדות / נעורים שלי.
כל כך הרבה הבנות, אסימונים שנופלים, התקרבות, פתיחה של הלב – ועדיין הנוכחות הזו, ההשפעה הזו, מתגלה שוב ושוב.
בכל מערכת יחסים.
נכון, אין בכלל מה להשוות למקום שהייתי בו לפני שנים.
אני בעדי, אני לגמרי בעדי. שזה נס כשלעצמו. האמונות משתנות, הדפוסים משתנים – אבל כמו שווקר כותב בהמשך – זה מחול.
מחול של שני צעדים קדימה וצעד אחורה. ועדיין חשוב לראות את הדרך שכן נעשתה.
ולהיות בסליחה ובחמלה ובסבלנות למקומות, לזמנים, שבהם הדפוסים הישנים עוד מרימים ראש. כדי לשמור עלי. עלינו.
***
מתוך הספר של פיט ווקר – הפרק הרביעי: התקדמות של החלמה
סימנים של החלמה
עבודת ריפוי ו החלמה מורידה את כמות הפלשבקים הרגשיים. עם הזמן רוכשים מיומנות בניהול מצבים טריגריים. כתוצאה מכך הפלשבקים מגיעים לעיתים פחות תכופות, פחות חזקים ופחות פוגעים.
סימן נוסף להחלמה – הקול הביקורתי מתכווץ ויש לו פחות שליטה במחשבות.
יש יותר מקום לאגו הבריא, ופחות ופחות דרישה לפרפקציוניזם ולהלקאה עצמית על כל טעות.
וכך גם פחות להתאכזב מאחרים.
סימן נוסף – כניסה למצבי להשתמש ב-FFFF בצורה בריאה ולא הרסנית: להלחם כשיש סכנה אמיתית, לברוח כשצריך, לקפוא כשיש צורך אקוטי להיות בתצפית ולרצות [מלשון ריצוי] כשיש צורך אמיתי בהקרבה עצמית.
דרך נוספת לתיאור הירידה בתגובת יתר – איזון בין הקצוות:
- איזון בין הקצוות של לתקוף – לרצות – Fight – Fawn – איזון בין הצרכים שלי לצרכים של אחרים.
- איזון בין הקצוות של לברוח ל-לקפוא – Flight – freeze.
- זה משקף איזון בין being \ doing בין עוררות של המערכת הסימפטטית והפרא-סימפטטית, בין תהליכי מוח ימין ושמאל. בהמשך הספר – פירוט נוסף.
סימן נוסף להחלמה ברמה העמוקה – להיות רגועים יותר בהדרגה בחברה בטוחה מספיק. זה מוביל ליכולת הולכת וגוברת להיות אותנטיים ופגיעים יותר במערכות יחסים בטוחות.
סימן נוסף הוא הפרידה מפנטזית הגאולה – פנטזיה למצב שבו לא יהיו יותר פלשבקים רגשיים, מצב שבו הכל יהיה פתור ו"רגיל" לחלוטין. ויתור על פנטזיית הישועה הוא עוד אחד משני הצעדים האלה קדימה, צעד אחד אחורה.
בדרך כלל אנחנו צריך להיאבק בהכחשה הזו כדי לקבל יותר ויותר את המציאות הלא הוגנת שלעולם לא נהיה נטולי פלאשבקים לחלוטין. כן יהיה שינוי גדול ביכולת לנהל אותם, להתנהל איתם.
שלבים של החלמה
ההחלמה היא הדרגתית:
- זה מתחיל ברמה הקוגניטיבית כאשר למידה [עצמית לרוב] ומיינדפולנס עוזרים להבין שיש לנו Cptsd.
- עדיין ברמה הקוגניטיבית, אנחנו עושים את הצעדים הבאים שלנו לעבודה הארוכה של כיווץ המבקר הפנימי. החלק הזה יכול לקחת זמן רב, לפני שאפשר יהיה להגיע לרובד הרגשי של התהליך – איך להתאבל ביעילות.
- השלב של צער עז על אובדני הילדות שלנו יכול להימשך כמה שנים. ברמה זו, אנו גם לומדים להתמודד עם הבושה הרעילה שלנו על ידי מתן מקום לצער על אובדן ובניית אמונה בהערכה העצמית שלנו.
- ככל שהופכים מיומנים יותר בסוג זה של אבל ברמה עמוקה, אנו מוכנים לטפל בסוגיית הליבה של דיכאון הנטישה עצמו. העבודה כאן כוללת שחרור השריון שבנינוו והתגובתיות הפיזיולוגית בגופנו באמצעות העבודה הסומטית. עבודה זו מגיעה לשיאה בלימוד לתמוך בעצמנו בחמלה מבעד לקושי.
- לבסוף, כפי שנלמד עוד בפרק 13, רבים זקוקים לעזרה כלשהי בהשגת המשימות המורכבות הכרוכות בפירוק כל שכבה של ההגנות הישנות האלה, שמחמירות הכאב שלנו.
פוסט 20 – רמות של החלמה [2]
קודם הקדמה שלי.
לפעמים זה יכולה להיות ממש מתסכל. המחול הזה של שני צעדים קדימה ואחד אחורה. והפוך – צעד קדימה ושניים אחורה. ויש אירועים וזמנים שבכלל שולחים אותנו 20 צעדים אחורה. רצון לברוח או להעלם או לתקוף, לריב.
כשזה קורה – זה נראה שזה כל מה שיש. שכלום לא השתנה, שכלום לא עוזר. הנה – חזרנו לנקודת ההתחלה.
אבל זה לא בדיוק ככה. אולי חזרנו למקום שמאוד מאוד דומה לנקודת ההתחלה – אבל לא אותו דבר.
יכול להיות שהגל של הקושי יהיה קצר יותר.
יכול להיות שהעוצמה תהיה חלשה יותר. אפילו בקצת קצת. זה כבר הבדל!
יכול להיות שהמרחק בין הגלים יהיה ארוך יותר.
יכול להיות שגם בתוך הקושי – יהיה איזה קול קטן, סדק – שיודע שזה לא האמת כולה. שלא מאמין ב-100% לקול של הביקורת הפנימית. רק 99%, או 95% ואולי רק 80%.
זו לא חזרה לנקודת ההתחלה. זו ספירלה. חזרה למקום דומה, אבל קצת [או הרבה] אחרת.
לזכור את זה, להזכר בזה כשאפשר.
ואז יכול להגיע רגע – או רגעים – זכורים לי כמה כרגע – שפתאום אנחנו תופסים את עצמנו "על חם" – בסיטואציות או ברגשות שפעם בכלל לא היו אפשריים או נגישים לנו – של חמלה עצמית, של ביטוי עצמי, של להיות בעד עצמנו.
****
מתוך הספר של פיט ווקר:
טיפוח סבלנות עם ההתקדמות ההדרגתית של ההחלמה
לפעמים זה נראה כל כך מורכב להבריא מ-CPTSD שאנחנו מוותרים לגמרי. מגיע הייאוש. לכן, חשוב להבין שההחלמה היא הדרגתית, והרבה פעמים תהליך של התקדמות קדימה ואחורה.
החלמה אפקטיבית מתרכזת כל פעם בנושא או שניים. "ללעוס" יותר משאנחנו יכולים לעכל, ולנסות להשיג יותר מדי מהר מדי, לרוב זה לא אפקטיבי.
ברגע שהמבקר הפנימי מצטמצם מספיק כדי שאפשר יהיה להבחין בתקופות גדלות והולכות שבהן המוח שלך ידידותי למשתמש, מתחילים להתעורר באופן טבעי דחפים לעזור ולטפל בעצמך. ככל שזה קורה, קל יותר לדעת אם אתה מוביל את עצמך באהבה או בהלקאה עצמית. כשאתה מבין שזה השוט, נסה בבקשה לפרק את המבקר שלך מנשקו ולהתייחס לעצמך באדיבות, כמו שהיית מתייחס לילד.ה צעיר.ה.
בדרך כלל, המבקר הפנימי נוכח ביותר מדי מקומות מכדי להתעמת בו בכל הזדמנות שהוא עולה. לעשות זאת לעתים קרובות משאיר זמן לשום דבר אחר. אך כאשר אנו מתרגלים כיווץ מבקר בצורה הולכת וגוברת לאורך זמן, אנו יכולים להתנתק באופן עקבי יותר מהמיקוד השלילי שלו ולעבור לנקודת מבט תומכת יותר בעצמנו.
בסופו של דבר, הרגל חיובי חדש להציל את עצמנו מבושה ושנאה עצמית מקבל את חייו. עדיין יש לי את החלק של בפלאשבקים, אבל רק לעתים נדירות אני מצדד במבקר הרעיל שלי.
כל תרגול לעזרה עצמית שאנו מנסים להפוך לטבע שני פועלים לרוב בצורה זו. כשאנחנו מתאמנים מספיק, עזרה עצמית מתחילה להיות עניין של שכל ישר.
אנו גם מסייעים מאוד להחלמה שלנו על ידי קריאת תיגר על החשיבה "הכל או כלום" של המבקרת בכל פעם שהיא שופטת אותנו על כך שאיננו מושלמים במאמצינו. "התקדמות לא שלמות" היא מנטרה רבת עוצמה להנחיית מאמצי ההתאוששות שלנו לעזרה עצמית.
לבסוף, אם הקורא הוא כמוני בעבר ואין לו פרספקטיבה כוללת על הסבל שלו, הוא עלול להרגיש שהוא מסובב את גלגליו על כביש קפוא. היו לי עשרות שנים בהן ניסיתי הכל תחת השמש עם מה שהרגיש כמו תחושת חוסר תועלת וחסרונות מעמיקים. לשמחתי, בסופו של דבר הגעתי למסה קריטית בלתי נראית, והבנתי שלמעשה עברתי כברת דרך. רכשתי לא מעט חלקים בפאזל ההחלמה הזה, ורק הייתי צריך לארגן אותם למפה כדי להתקדם הלאה. ככזה, עיצבתי תוכנית קרקע שעזרה לי, ללקוחות שלי ולפונים באתר שלי, להבין את הסבל שלהם ולראות כיצד ניתן לצמצם אותו ביעילות. אני מקווה ומתפללת שגם המפה הזו בספר זה תביא לך הקלה.
פוסט 21 – רמות של החלמה [3] – מעברים בין שגשוג להחלמה
הפעם ללא הקדמה שלי.
לזכור קבלה עצמית, דווקא כשהכי הכי קשה.
קבלה עצמית, חמלה, סבלנות. ללמוד להיות בעדי.
***
מתוך הספר של פיט ווקר –
החלמה משמעותה להכיל שינויים לא צפויים באקלים הרגשי הפנימי שלנו. לפני – החיים יכולים להרגיש רק כמו מאבק הישרדות. כשההחלמה מתחילה לקרות – יש לנו גם זמנים של תחושות של שגשוג: אופטימיות, תקווה, וודאות שאנחנו בהחלמה עמוקה. יש סקאלה בין הישרדות לשגשוג.
אבל – החלמה היא לא תהליך בקו ישר. ואנחנו מגיעים שוב ושוב למקומות שאנחנו מרגישים שאנחנו בקושי יכולים לשרוד, ואפילו שוכחים את ההתקדמות שהייתה. עולה פלאשבק ואנחנו נזרקים לקצה ההשרדות של הסקאלה.
במצב הישרדות – אפילו המשימות הכי פשוטות יכולות להיות בלתי אפשריות. כמו בילדות – זה הכל מרגיש יותר מדי קשה. ואם הפלשבק חזק מספיק – עולה משאלת מוות. זה פלשבק לילדות כשהרצון שלנו לחיות דוכא.
כשתשומת הלב הפנימית שלנו, קשיבות, משתפרת – אפשר לזהות מחשבות על התאבדות כפלאשבק – ולהציל את עצמנו על ידי ניהול פלאשבקים.
עם ההתקדמות – מגיעים פחות פעמים לקצה הסקאלה של ההישרדות. אבל עדיין זה יכול להרגיש נורא אם זה עם חרדות או עם דכאון. במצב כזה קשה לנהל פלאשבקים, וזה יכול להמשך ימים ואפילו שבועות.
זו ההזדמנות ללמוד קבלה עצמית. גם בקושי.
לפתח הרגל של הגנה עצמית מול חוסר ההוגנות. לעמוד מול זה.
להשתמש בטכניקות מיינדפולנס, להגדיל את החמלה העצמית. ואם יש לנו כבר בני ברית – אפשר להעזר בהם לאוורר את הקושי.
בתקופות בהן ניהול הפלשבקים פחות יעיל, תחושות שהחיים הם מאבק יכולות להימשך ימים ואפילו שבועות. זוהי הטריטוריה שבה פלאשבקים הופכים לרגרסיות.
אני מאמין שרגרסיות הן לפעמים קריאה מהנפש שלנו לטפל בחסכים התפתחותיים חשובים. במקרה זה, זה הצורך ללמוד קבלה עצמית בלתי פוסקת במהלך תקופה של קושי ממושך. זה גם הצורך לפתח תחושה איתנה ובלתי מתפשרת של הגנה עצמית. האינסטינקט הבסיסי הזה של נכונות לוהטת להגן על עצמנו מפני חוסר הוגנות צריך להתחזק בהדרגה כדי שנוכל לעמוד בפני התקפות של מבקרים פנימיים.
יתר על כן, אנו יכולים לגדול ביכולת שלנו לשרוד "הישרדות" על ידי שימוש בטכניקות מיינדפולנס, כדי לתרגל ולבנות חמלה עצמית מתמשכת. יתרה מכך, אם אנחנו מספיק מתקדמים בהחלמה כדי לקבל בן ברית בטוח, נוכל לגייס את תמיכתם כדי לעזור לנו לאוורר מילולית את הכאב שלנו בהיותנו תקועים בהישרדות.
הפיתויים יכולים להיות גדולים בזמנים כאלה לחזור לדרכים הפחות טובות ומועילות של הרגעה עצמית, שלמדנו כשהיינו צעירים יותר. בהתאם לסוג מנגנון ההשרדות שלנו – Fight \ Flight \ Freeza \ Fawn, זה יכול להתבטא באכילה מוגברת, שימוש בסמים, עבודה, שינה ו/או התנהגות מינית.
לפעמים אנו חוזרים לדרכים האלה מכיוון שאנו מנסים נואשות לשמור על עצמנו בקצה המשגשג של הרצף. היצמדות נואשות לשגשוג היא דחף שקשה לעמוד בפניו, גם כאשר אנחנו במציאות הרבה מעבר לתאריך התפוגה שלו.
אולם, ככל שההתאוששות ותשומת הלב מתגברים, אנו מתחילים לשים לב שסוג זה של "תרופות עצמיות" מעיד על כך שאנו נמצאים בפלאשבק הישרדותי. אנחנו כבר לא נמצאים באופן אותנטי בקצה המשגשג של הרצף. בזמנים כאלה, אנו מרוויחים יותר מכל על ידי הפעלת הכוונה שלנו לתרגל קבלה עצמית – על ידי התחייבות מחדש להיות שם עבור עצמנו, לא משנה היכן אנו נמצאים על הרצף.
פוסט 22 – קשיים בזיהוי סימני החלמה
קודם הקדמה שלי ואחר כך מתוך הספר של פיט ווקר.
אני רוצה להתייחס לדפוס החשיבה הזה שווקר מדבר עליו, חשיבה של "שחור לבן", או "הכל או לא כלום". חשיבה שהיא כמו מקל בגלגלים – כי עד שלא מגיעים ל-100% הצלחה – כלום לא נחשב. וזה כשלעצמו יכול לייאש ולהוריד.
אל דפוס החשיבה הזה יכולה להצטרף תעתוע ניו אייג'י שאומר – שעד שאני לא אנקה את כל האמונות המגבילות שלי [שאלה בעצם מנגנוני הגנה שאומצו בגיל מוקדם] – אני לא יכולה לקבל או להיות את מה שאני רוצה.
תפסתי את עצמי כמה פעמים נכנסת למלכודת הזו. וככל שעובר הזמן – נכנסות יותר רכות, יותר גמישות, יותר קבלה של תהליך שיש בו מנעד גדול של אפשרויות לצעדים והתקדמויות.
כמו תמיד – זה חוזר לנקודת הבסיס של לקבל את עצמי כמו שאני, ולהבין שהקבלה שלי את מצבי עכשיו – זה לא אומר שאני אשאר ככה לתמיד, זה "רק" חוסך ממני את המלחמה בעצמי.
****
מתוך הספר של פיט ווקר:
חלק מהקוראים עובדים על החלמתם במשך זמן רב, ובטעות ובבושה ירגישו שהם לא מתקדמים. זה יכול להיות בגלל צורת החשיבה "הכל או כלום", המלווה בדרך כלל Cptsd. לפעמים, בשלבי ההחלמה המוקדמים, לא מצליחים להבחין או לתקף את ההתקדמות האמיתית שלהם.
אם לא נבחין בדרגות השיפור בעבודת ההחלמה שלנו, אנו נמצאים בסכנה גדולה לוותר על ההחלמה. בגלל החשיבה בשחור-לבן, אנחנו יכולים ליפול באופן קבוע למלכודת של לא להכיר ולהעריך את מה שאנחנו כן משיגים. ביטול פרפקציוניסטי של שיפור שאינו 100% נפוץ בהחלמה מוקדמת.
הנה כמה תחומים נפוצים שבהם אני רואה שמחלימים לא מצליחים להבחין ולאמת את דרגות השיפור בתהליך ההחלמה שלהם:
- כניסה פחות אינטנסיבית לתגובת ההשרדות, בהתאם ל-4F
- הגברת ההתנגדות למבקר הפנימי
- קשיבות ומודעות מוגברות לגבי פלאשבקים או התקפות של המבקר הפנימי
- זמן ארוך יותר להרגיש מספיק טוב עם עצמך
- התקדמות בעמידה בהתפתחויות שנעצרו, בילדות
- ירידה באכילת יתר או שימוש בחומרים ממכרים
- חוויות מוגברות של קשר טוב מספיק עם אחרים
- ירידה בכאב ובעוצמת תחושות הפלאשבק
לגבי סעיף 3 – חשוב לציין שגם כאשר מיינדפולנס אינו מסיים מיידית פלאשבק או התקפת מבקר, הבחינה והזיהוי של תופעות Cptsd אלו מתקדמות יותר מסתם לשקוע בהן. יתרה מכך, הכרה מתמשכת הופכת את פעולת השיפור האפקטיבית לנגישה יותר. זה גורם לנו יותר ויותר לזכור להשתמש בצעדי ניהול הפלאשבקים המפורטים בפרק 8.
יתר על כן, חשוב שנשים לב לעוצמת הירידה ההדרגתית של תחושות הפלשבק של חרדה, בושה ודיכאון. בהקשר זה, חרדה חברתית יכולה להפחית בהדרגה לאורך רצף הנמתח מנסיגת בהלה… לאי נוחות חברתית נסבלת יותר ועד לתקופות של נינוחות חברתית. בנוסף, גם דיכאון יכול להצטמצם בהדרגה לאורך רצף שנמתח מייאוש משתק… לאנהדוניה – חוסר יכולת ליהנות מהנאות חיים רגילות… עד למצב של שלווה עייפה וחסרת מוטיבציה יחסית. כמובן ששני התהליכים הללו משתפרים בדרך כלל בתהליך של נדנוד, הלוך ושוב.
פוסט 23 – פלאשבקים וכאבי גדילה
קודם, כרגיל, הקדמה שלי –
זה איזון עדין בין עשייה לאי עשייה, בין להתגבר על הפחד ולבין לתת לו מקום, מתי לתת לעצמי רשות לנוח ולהרפות, ומתי "להתגבר" ולעשות בכל זאת.
מתי ה"התגברות" הזו היא מעשה לטובתי ומתי זו עוד זירה להלקות ולהלחם בעצמי ואחר כך מן הסתם עוד יכולות להצטרף לזה אמירות כמו – הייתי צריכה לעשות, הייתי יכולה אחרת, הייתי צריכה והייתי צריכה…
אז מה התשובה?
אני מאמינה שזו יכולת מתפתחת, ללמוד להקשיב לעצמי, ללמוד להיות בעד עצמי, ללמוד לשאול את עצמי – מה מתאים לי עכשיו? מה באמת יכול לעשות לי טוב? להתגבר על הפחד? או לתת לעצמי עוד לנוח, לחכות?
ובעיקר בעיקר – ללמוד לא להלקות את עצמנו – על כל בחירה שלא נעשה. גם אם התגברנו על הפחד, וגם אם לא. גם אם הבחירה שלנו התבררה כטובה וגם אם פחות.
זה המצע שעליו יכולים לגדול שינויים: לקבל את עצמי, לא משנה מה.
****
מתוך הספר של פיט ווקר
ריפוי מטראומת ילדות הוא תהליך הדרגתי וארוך, מכיוון שהחלמת היכולת לבטא את עצמי דורשת תרגול ואימון רבים. להיות עצמי יכול להיות מפחיד ומעורר פלאשבקים. עמידה בריאה על הזכויות שלי "זכתה" לעונשי כמו פשע חמור במשפחות רבות שאינן מתפקדות. ביטוי של עצמך בדרכים שההורים שלך אסרו בדרך כלל מעורר פלאשבקים עזים בהתחלה. זה יכול לגרום לך לאבד את היכולת לראות כיצד תרגול זה מפחית בהדרגה את הכאב הכרוני של להישאר בלתי נראה.
אנו יכולים לעודד את עצמנו להתמודד עם כאבי הגדילה הללו על ידי המשגה שלהם כפלאשבקים טיפוליים. לאחר מכן, אנו יכולים לבחור להתמודד עם הפלאשבקים הללו כדי למנוע מהעבר לעצור אותנו, לתבוע מחדש את זכויות האדם הבסיסיות שהורינו שללו מאיתנו, ולבסוף להחזיק במה שבצדק שלנו.
אנחנו יכולים לחזק את עצמנו עוד יותר במעבר דרך הפלאשבקים הכרחיים, על ידי השוואה, כמובן רק ברמת הדיבור, ללכת לרופא שיניים בגלל כאב שיניים. אם לא נקבל את הכאב החריף של ההליך הטיפולי של רופא השיניים, נסבול מאי נוחות דנטלית כרונית ללא הגבלת זמן. אם לא נדבר, הבדידות של השתיקה שלנו תכלא אותנו לנצח.
לכן, ההתאוששות מילדות כואבת יכולה להיות קשה. כי מובן שאנחנו רוצים להימנע מכל כאב נוסף בכלל. אנו יכולים להאמין שעלינו להסתכן בפלאשבק ולתרגל דיבור, אבל ברגע של התמודדות עם הטריגר שהשתיקה יכולה להביא להמנעות ממנו בקלות רבה, אנחנו לפעמים רוצים לוותר ולהישאר אילמים.
עם זאת, אם אי פעם נוכל לשחזר ולעורר את הקול האמיתי שלנו, אנחנו חייבים לפעמים להפעיל את האנרגיה של אומץ. אומץ מוגדר, לדעתי, על ידי פחד. לנקוט בפעולה נכונה למרות שהפחד. זה לא אמיץ לעשות דברים לא מפחידים.
עבודת הכעס המתוארת בפרק 11 יכולה לעזור בכך מאוד. עם כוונה מספיק חזקה, אפשר להתחיל בהפעלת אומץ מדי פעם, מהסוג הכרוך בתחושת הפחד ולעשות זאת בכל מקרה. לדחוף את עצמנו לעשות את זה כדי להציל את הילד הפנימי שלך מהבדידות שלעולם לא נראה או נשמע.
יתרה מכך, כאשר נאמץ את התרגול הזה, בסופו של דבר נלמד שפחד אינו חייב להשבית. אנחנו יכולים לפחד ועדיין לפעול בעוצמה. אנחנו יכולים לסרב לסבול ולעולם לא לדבר, לעולם לא לומר את דעתנו, לעולם לא להביע העדפה ולעולם לא לומר "לא" כדי להציב גבול.
עם מספיק תרגול, פלאשבקים טיפוליים לא רק מתמעטים, אלא מתחילים להיות מוחלפים בתחושת גאווה בריאה בעצמנו על המאבק העצמי האמיץ שלנו. יותר ויותר אנו מתוגמלים בתחושות של שייכות בטוחה לעולם.
זה חיוני להחלמה ברמה עמוקה יותר שנלמד שרגשות של פחד, בושה ואשמה הם לפעמים סימנים לכך שאמרנו או עשינו את הדבר הנכון. הם הבזקים רגשיים לאופן שבו עברנו טראומה על הניסיון לתבוע זכויות אדם נורמליות.
ככל שההחלמה שלנו מתקדמת, עלינו ללמוד לסבול את הרגשות הללו. פירוש מחדש של המשמעות העמוקה יותר של רגשות אלו הוא המפתח להשגת זאת. בדרך כלל זה כרוך בהתגלות כמו הבאות:
- "אני מרגיש פחד עכשיו, אבל אני לא בסכנה כמו שהייתי בילדותי."
- "אני מרגיש אשם לא בגלל שאני אשם, אלא בגלל שהפחידו אותי להרגיש אשם על שהבעתי את דעותיי, הצרכים שלי וההעדפות שלי".
- "אני מרגישה בושה כי ההורים שלי המטירו עלי גועל על זה שאני אני. אני אומר לא לדיבורים הרעילים האלה. אני מחזיר להם את הבושה שלהם בתור גועל – הגועל שכל מבוגר בריא חש כשהוא רואה הורה שמציק לילד בבוז, או כשהוא רואה הורה מתעלם ללא לב מילד סובל".
פוסט 24 – מה אם לא באמת נפגעתי?
קודם הקדמה שלי, ואחר כך מתוך הספר.
כשהפגיעה היא "רק" רגשית או מילולית זה יכול כל כך לבלבל. אפשר לעבור תקופות חיים שלמות בלי בכלל לדעת שהייתה פגיעה כל כך קשה. כי אצלי זה היה "רק" מילולי. מניפולטיבי אבל מילולי. לא מכות, לא פגיעה מינית, אפילו לא קללות – אז מה אני עושה עניין בכלל?
הסבל ביחסים של עם אמא שלי היה נוכח כמעט תמיד. הקושי שלי להיות לידה, ההרגשה שנגמר לי האוויר, שנגמר לי הרצון לחיות אחרי כמה דקות במחיצתה, הטריגר שרק הקול שלה בטלפון היה בשבילי.
לקח לי הרבה שנים להרכיב את הפאזל. לראות את כל התמונה. להבין את עוצמת הפגיעה. הבנתי את זה בעיקר כשגיליתי שאין תחום בחיים שלי שהוא לא פגוע עמוקות.
עם התבהרות התמונה דווקא הכעס עליה פחת, כי הבנתי עד כמה היא בעצמה פגועה מהורים חרדתיים ודואגים. שרשרת בינדורית של פגיעה, שאני מקווה שהסטתי את הנתיב לה לאפיק אחר, אפילו קצת.
והשלב הזה, שבו התמונה מתבהרת, שהפגיעה מתבהרת, שההשלכה על כל תחום ותחום בחיים מתבהרת – לפעמים זה מרגיש כמו תיבת פנדורה ללא סוף. זה שלב כואב מאוד מאוד מאוד. כאב גדול שקריטי לתת לו מקום, הכרה, תוקף.
היו רגעים, שעות, שהיה נדמה לי שהכאב לא יגמר לעולם. תהליך אבל כואב על הילדה שהייתי, על הילדה שיכולתי להיות, על הילדה שלעולם כבר לא אהיה, על החיים שהיו יכולים להיות, על הפספוסים, על ההחמצות, על הבדידות, על חוסר ההוגנות. כל כך הרבה כאב, לפעמים כבר בלתי ניתן להכלה. למזלי כל זה קרה כשכבר היה לי את הכלי של EFT. בכי לא נגמר תוך כדי סשן – כבר ידעתי לסמוך ולהאמין שאחר כך תבוא הקלה, התבהרות. עוד צעד לריפוי.
וחשוב לזכור שזה שלב, גם אם נראה שלעולם לא יגמר. הוא ישתנה. האבל והאובדן לא יעלמו לגמרי אף פעם, אבל לאט לאט הם לא יהיה כבר אלה שינהלו את החיים שלנו עכשיו.
****
התעללות פיזית ומינית הן הטראומות הברורות ביותר שילד יכול לחוות, במיוחד כשהן מתמשכות. עם זאת, הרבה מה שהוא טראומטי לפעמים קשה לשים אליו לב. זה קורה לעתים קרובות מכיוון שמעשי התעללות פיזית של ההורים בוטים ובולטים יותר ממעשי התעללות והזנחה מילולית ורגשית. נראה לי שיש ילדים שסובלים מ-Cptsd ממשפחות מעוררות טראומה רגשית, בדיוק כמו ממשפחות שפוגעות בטראומה פיזית [כמובן גם במקרים האלה יש פגיעה רגשית].
הכחשה לגבי ההשפעות הטראומטיות של נטישה רגשית בילדות עלולה לפגוע קשות ביכולת להתאושש. הזנחה רגשית מתמשכת בילדות יוצרת בדרך כלל תחושות מציפות של פחד, בושה וריקנות. בתור מבוגר.ת, עלולים להגיע ללא הרף פלאשבקים לתוך תערובת הנטישה הזו.
ההחלמה תלויה בהבנה שפחד, בושה ודיכאון הם ההשפעות המתמשכות של ילדות חסרת אהבה או בטחון. ללא הבנה כזו, הצרכים הקריטיים שלא קיבלו מענה – לחיבור אנושי מנחם, יכולים לתקוע אתכם בהרבה מאוד סבל מיותר.
הכחשה ומיזעור
ההתמודדות עם הכחשה היא משימה לא קטנה. ילדים כל כך צריכים להאמין שהוריהם אוהבים אותם ודואגים להם, שהם יכחישו ויצמצמו עדויות להזנחה ולהתעללות.
שלילת המיזעור, ההקטנה, היא היבט מכריע בהתמודדות עם הכחשה. זהו התהליך שבו מפרקים את ההגנה על ה"הקלות" של טראומת הילדות. זהו תהליך שנמשך כל החיים, צמצום ההשפעה של טראומת ילדות הוא כמו קילוף בצל מאוד חלקלק ושורף. הרובד החיצוני עבור חלק הוא העדות הפיזית הנוקבת להתעללות, למשל, התעללות מינית או ענישה גופנית מופרזת. הרבדים הבאים כוללים התעללות מילולית, רוחנית ורגשית. שכבות ליבה קשורות להזנחה מילולית, רוחנית ורגשית.
באופן אירוני ומעוות, ההתעללות הפיזית של ההורים שלי בי הייתה ברכה, שכן היא הייתה כה בוטה שהניסיונות שלי להדחיק, לעשות רציונליזציה, לצחוק על זה או להקליל את האירועים, איבדו את כוחם בגיל ההתבגרות, והצלחתי לראות את אבא כבריון שהיה. [לראות את ההתעללות של אמי האידיאלית הגיעה הרבה יותר מאוחר].
זיהוי התנהגותו של אבי כפוגענית סייעה לי בסופו של דבר להיות מודע להיבטים פחות בוטים של הדיכוי של הוריי, ובהמשך גיליתי את רובד ההתעללות המילולית והרגשית.